מצווה לחגוג את בת המצווה. אמנם היו שטענו כנגד חגיגת בת המצווה, שהיא מנהג שלא היה קיים בעבר בישראל, ובקיומו יש משום חיקוי מנהגי הגויים והפרת גדרי הצניעות (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה כח, 10). אולם אין מקום לדבריהם, הואיל וברור שאין הכוונה לחקות את הגויים אלא להוסיף שמחה. בעבר הרחוק, ברוב המשפחות לא נהגו לקיים מסיבת בר מצווה לנערים, ורק יחידים הידרו בזה. כפי הנראה, מפני העניות ועול העבודה, לא הרבו בשמחות שלא היתה חובה לקיימן. אולם בדורות האחרונים, כיוון שעול העבודה פחת, והאנשים התעשרו, נעשה קל לממן שמחה ולפנות את הזמן הנדרש כדי להשתתף בה, וממילא מנהג שמחת בר המצווה התפשט בכל ישראל. כיוצא בזה לגבי בנות, הנוהג המקובל בעבר היה, שנשים פחות יצאו מביתן, ולכן גם המהדרים ציינו את בת המצווה בחיק המשפחה בקניית בגד חדש וחגיגי (בא"ח ראה יז). אולם ככל שנשים החלו לצאת יותר לעבודות השונות, ולהיות שותפות באחריות גם על ענייני הציבור, כך הצורך לחגוג את יום כניסתן למצוות במסיבה גדולה הלך וגבר, עד שהמנהג לחגוג בת מצווה בסעודת מצווה נעשה רווח (שרידי אש ג, צג; ישכיל עבדי ח"ה או"ח כח; יבי"א ח"ו או"ח כט). יתר על כן, בזמננו, שרגילים לחגוג אירועים שונים כדוגמת יום הולדת ומסיבת סיום שנת לימודים, קל וחומר שמצווה גדולה לחגוג את היום שבו נכנסים למצוות.
לפיכך, מצווה לחגוג את יום כניסת הבת למצוות. וכשם שמכינים את הנערים לקרוא בתורה וללמוד לקראת בר המצווה, כך נכון להכין את הבנות ללמוד תורה ולהכין דרשה על ערך התורה והמצוות לקראת בת המצווה. ואם אפשר, טוב שהבת תלמד ספר הלכה או ספר חשוב אחר ותחגוג את סיומו במסיבה.