בנוסף למצווה הכללית, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, מצווה על כל יהודי ויהודי לגור בארץ ישראל. לפיכך, גם בזמן שהארץ תהיה כולה ביד ישראל והמוני יהודים ימלאוה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, עדיין תהיה מצווה על כל יהודי לגור בארץ. גם בזמן הגלות, כאשר גויים שלטו בארץ, ונראה היה לכאורה שאין סיכוי שישיבתו של אדם אחד תועיל למצווה הכללית, היתה מצווה פרטית על כל יהודי לגור בארץ. וכן כתב הרמב"ן, שמצוות יישוב הארץ "היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות" (השמטות לסהמ"צ עשין ד). וכפי שאמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל; שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כה, לח): לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים". וכן אמרו בתוספתא (ע"ז ה, ב). וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, יב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ – כאילו עובד עבודה זרה".
וכן למדנו, שגם בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני וכישלון מרד בר כוכבא, כאשר שלטו הרומאים בארץ ביד קשה ואכזרית, ורבים מבני העם עזבו את הארץ מפני הרעב והחרב, עמדת חכמים היתה שמצווה להתאמץ להישאר בארץ. וכן אמרו (ספרי ראה פ): מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים לחוץ לארץ, והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא-לב): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים". אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה", וחזרו ובאו להם לארץ ישראל.
ואף שכאשר השלטון היה בידי נוכרים לא זכינו לקיים את המצווה הכללית ש"הארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת", כל יהודי שהתגורר אז בארץ קיים במידה מסוימת גם את המצווה הכללית, מפני שעצם ישיבתו בארץ סייעה לשמירת הזיקה שבין ישראל לארצם למרות שנות הגלות הארוכות. בנוסף, ישיבתו בארץ סייעה להמשך הרחבת ההתיישבות לקראת ריבונות ישראלית. ואם עשה ופעל בצורה מכוּונת למען מטרה זו, כמו שעשו תלמידי הגר"א שעלו לארץ במסירות נפש ובנו את חורבותיה כדי לקרב את הגאולה, נעשה שותף ממש במצווה הכללית.[2]
[2]. לאג"מ (אה"ע א, סו"ס קב), מצוות יישוב הארץ היא מצווה קיומית ולא חיובית, היינו שהגר בארץ ישראל מקיים מצווה, אבל אין חובה לעלות לארץ. אולם לא כך משמעות המצווה בדברי הראשונים והאחרונים, כמבואר בהערה הקודמת. וכן מבואר ממה שהורו חכמים, ראשונים ואחרונים, שכאשר אחד מבני הזוג מבקש לעלות לארץ, השני חייב להיענות לו, ואם המצווה אינה מחייבת, לא יתכן שהעלייה לארץ תצדיק גירושין (רמב"ם אישות יג, כ; שו"ע אה"ע עה, ד). וכן מתחייב מכך שאסרו חכמים לצאת מארץ ישראל זולת לצורך גדול (להלן הלכה ט), ולא יתכן שמצוות יישוב הארץ חלה רק על מי שגר בארץ. ועי' בספר נחלת יעקב עמ' 277-310. מסתבר שהסיבה שרוב ישראל לא עלו לארץ בתקופת הגלות אינה מפני שאין בזה חובה, אלא כי חשבו שהם אנוסים ואינם יכולים לקיימה בגלל סיבות כלכליות וביטחוניות. ואף שלפעמים התנצלות זאת היתה מוצדקת (ראו רשב"ש א; מבי"ט ב, רטז), כתב ריה"ל (כוזרי ב, כד), שכאשר שאל המלך את החבר מדוע אין ישראל חוזרים לארצם, החבר ענה: "אכן, מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני… אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה. אבל רק מקצתם נענו, ורובם, והחשובים שבהם – נשארו בבבל, מסכימים לגלות… ולכן גמלם האלוה כמחשבת ליבם ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת כפי מיעוט התעוררותם… אף אנו, אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלוהי אבותינו… כי אז היה הוא יתברך מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו, שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילתנו: 'השתחוו להר קודשו'… 'המחזיר שכינתו לציון', וכדומה, כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם, כאשר העירותָ בצדק, שר הכוזרים".