כלל נקוט בידינו: "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). כלומר, התורה ניתנה לאדם כדי שיחיה בה, ולא שימות על ידה. על פי זה נקבעה ההלכה המפורסמת: "פיקוח נפש דוחה שבת". כלומר, מחללים שבת כדי להציל חולה שמצבו מסוכן. וכן הדין בשאר המצוות, שאם יאמרו גויים אלימים לאחד מישראל, שיעבור על אחת ממצוות התורה או שיהרגו אותו – יעבור ולא ייהרג. חוץ משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שאם יאמרו לאדם: הרוג את חברך או שנהרוג אותך – ייהרג ואל יהרוג. וכן אם יאמרו לו: עבוד עבודה זרה פלונית או שנהרוג אותך – ייהרג ולא יעבור, וכן בגילוי עריות. אבל בכל שאר המצוות, אין לאדם למסור את נפשו כדי לקיימן (סנהדרין עד, א; פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, ג; ה).
אמנם כל זה אמור לגבי מצוות של יחיד, אולם מצוות יישוב הארץ, שהיא מצווה שמוטלת על כלל ישראל, דוחה פיקוח נפש. שהרי מעצם זה שהתורה ציוותה אותנו לכבוש את הארץ למדנו שיש להסתכן לשם כך, שאין מלחמה ללא אבדות, ובוודאי לא התכוונה התורה שנסמוך על הנס. אלא שמצוות יישוב הארץ, שהיא מצווה כלל-ישראלית, מחייבת מסירות נפש ממש (מנחת חינוך תכה; תרד; משפט כהן קמג; אגרות ראיה ח"ג תתקמד). וכך נהג עם ישראל בכיבוש הארץ בימי יהושע ובימי דוד, וכן בעת הקמת בית המקדש השני ולאחר מכן בתקופת מלכות בית חשמונאי.
אולם גם על המצווה הכללית חל הכלל: "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם", אלא שהואיל והמצווה היא כללית, החשבון הוא כללי. לכן, במצב שישנה סבירות גבוהה שלא נצליח במלחמה ונפסיד את הנחלות שכבר בידינו, או שחיי האומה יהיו בסכנה קיומית, המצווה היא לשמור על האומה, שכן התורה היא תורת חיים, ולא תורה שמְצווה לקיים מלחמת התאבדות. אבל כאשר ישנה סבירות גבוהה שננצח, אף שבוודאי כמה מאיתנו יאבדו את חייהם, מצוּוים אנו לכבוש את הארץ, ולכל הפחות לשמור על מה שכבר בידינו.
אמנם חובה לציין, שעם שאינו מוכן להילחם במסירות נפש על ארצו חושף את בניו לסכנה חמורה מצד שכניו, וסופו שייכבש ובניו ובנותיו יהיו למשיסה. לפיכך המצווה להילחם על ארץ ישראל במסירות נפש תואמת את השיקולים של הצלת חיי אדם. לכן, הנלחם על הגנת גבולות ישראל מקיים שתי מצוות מהגדולות והחשובות ביותר: יישוב הארץ והגנת ישראל.[3]
[3]. ביאר הרב שלמה גורן (תורת המדינה עמ' 33-34), שהמצווה להילחם על הארץ תוך סיכון נפשות של יחידים היא כאשר יש סיכוי סביר לנצח, שכן מוכח מרבן יוחנן בן זכאי בגיטין (נו, א), שכאשר ראה שאין סיכוי, סבר שצריך להיכנע לרומאים. וכ"כ הרב אברהם שפירא, כמובא ב'נחלת יעקב' עמ' 398, הע' 18, ובעמ' 392-422 פרק שלם על כך, ובו מובאים פוסקים שביססו יסודות אלו. ושם כתב שכיוון שהכיבוש והישיבה מצווה אחת הם, לפיכך גם ההתיישבות דורשת נכונות לסכן נפשות, ומקורותיו מכפתור ופרח ומ"א (בפירושו זית רענן לילקוט שמעוני רמז רצב) והנצי"ב. וכן נהגו העולים הראשונים, שאף שחלו בקדחת ומתו – לא עזבו את יישובם, וכן מתיישבי יהודה ושומרון בזמנים מסוכנים.
אמנם נראה שחילוק גדול ישנו בין כיבוש והגנה לבין התיישבות. מצוות התורה לכבוש את הארץ וליישבה חלה על מושגי המלחמה וההתיישבות כטבע בני האדם. לפיכך, מלחמה, שהיא זמן שבו העם עומד על נפשו, דורשת מן החיילים נכונות לחרף את נפשם. לעומת זאת התיישבות צריכה להתקיים בתנאים אזרחיים רגילים, ולא ניתן להשתיתה על סיכון קיומי תמידי. ואף שהבריחה מההתיישבות עלולה לגרום לנסיגה, אין אפשרות להטיל על אזרחים את רמת הסיכון הנדרשת מלוחמים, אלא רק את רמת הסיכון שאנשים אמיצים רגילים ליטול על עצמם לצורך פרנסה או טיולים מרתקים במקומות שיש בהם סיכון מסוים. והכל לפי הזמן והמקום. בתקופת העלייה הראשונה, סכנות רבות ארבו לאדם בכל העולם, מעת לעת התפשטו מגפות, שריפות, רעב ופוגרומים, וממילא גם המתיישבים בארץ היו נכונים להסתכן יותר. כיום תנאי החיים השתפרו, תוחלת החיים עלתה, ואנשים רגילים להסתכן פחות בחייהם האזרחיים, וממילא גם המצווה להסתכן בהתיישבות היא כפי המקובל באותו זמן אצל אנשים אמיצים.