שאלה מרכזית בהלכות יישוב הארץ היא, מהו הגדר המדויק של המצווה. האם עיקרה הוא שמקום המגורים הקבוע יהיה בארץ, אבל אין חובה על יהודי לשהות בכל רגע בארץ. או שעיקר המצווה לחיות תמיד בארץ, ובכל רגע ורגע ישנה חובה להיות בארץ ורק לצרכים מיוחדים מותר לצאת. בהגדרה הלכתית זו תלויה השאלה האם מותר לצאת מהארץ לשם טיול קצר.
על פי התלמוד (ע"ז יג, א) פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ מלבד לצורך שלושה דברים: לימוד תורה, נישואין ומסחר, וגם זאת בתנאי שכאשר יסיים את ענייניו יחזור לארץ. אבל לגור בחוץ לארץ בקביעות אסור. ורק כשיש רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך. וגם אז, מידת חסידות להישאר בארץ, וכפי שציווה ה' את יצחק אבינו בעת שהיה רעב: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ" (בראשית כו, ב). ואנשי ציבור צריכים להיזהר בזה יותר, מפני שבירידתם מהארץ הם מחלישים את הציבור, ולכן אלימלך שירד למואב בעת רעב נענש שמת עם שני בניו (רות א; ב"ב צא, א).
נמצא שישנן שתי דרגות במצוות הישיבה בארץ: האחת היא קביעת מקום המגורים בארץ, וממנה מותר להתבטל רק כאשר ישנו רעב קשה בארץ, עד שכמעט ולא ניתן להתקיים בה. בחסדי ה', בדורות האחרונים, גם בשנות משבר, המצב בארץ סביר, ולכן מצווה על כל יהודי לקבוע את ביתו בארץ וגם בשנות משבר אסור לרדת ממנה לשם השתקעות.
הדרגה השנייה היא השהייה בארץ, שאין לבטלה בחינם, אולם מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מותר למי שלא הצליח להתחתן בארץ לצאת לחוץ לארץ כדי להתחתן ולעלות אחר כך לארץ. וכן מותר למי שרוצה ללמוד אצל רב מסוים שגר בחוץ לארץ, לצאת וללמוד אצלו, ולאחר מכן לחזור. אמנם בתקופה האחרונה, זכינו שרובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לנכר כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. גם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ, וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים.
אבל לצורך טיול נחלקו. יש אוסרים, שכן למדנו שרק לצורך גדול, כלימוד תורה, פרנסה ונישואין – התירו, ולא לצורך טיול (יחו"ד ה, נז; עשה לך רב ח, מט). ויש מתירים (הרב דיכובסקי תחומין כ). למעשה נראה שאם היציאה היא לזמן קצר, כגון למשך זמן של פחות מחודש, אין בה איסור. מפני שיציאה זו שונה בתכלית מהיציאה שעליה דובר בתלמוד, ברמב"ם ובפוסקים. באותם ימים, היוצא לחוץ לארץ היה יוצא לזמן ארוך, שכן הדרך ארכה שבועות או חודשים, ומי שכבר יצא לחוץ לארץ יצא לשהייה ממושכת, ואף היה חשש שלא יחזור. וכן שלושת הדברים שלמענם התירו חכמים לצאת מהארץ, דרשו יציאה לזמן ממושך של שנה ואף יותר. שכן היוצא לשאת אשה היה צריך למצוא כלה, להתקשר עמה ולהתחתן. וכן היוצא ללמוד תורה, היה צריך לשבת לפני רבו כשנה ואף יותר. גם מי שרצה לצאת לטייל בחוץ לארץ באותם ימים, היתה יציאתו לזמן רב של חודשים רבים, כשזמן החזרה לא היה בטוח. הרי שכל ההיתר שעסקו בו חכמים התייחס ליציאה ממושכת שהיה בה חשש השתקעות, אבל לא אסרו יציאה לזמן קצר, כי אין חובה להיות בכל רגע ורגע בארץ ישראל. ולכן אין איסור לצאת לטיול קצר. ובמיוחד כאשר מתווספת לטיול מגמה של מצווה, כגון להיפגש עם יהודים בגולה ולקשרם ליהדות ולארץ, או כדי להחכים בראיית אנשים ומראות שונים.
אמנם בכל רגע ורגע שיהודי נמצא בארץ ישראל הוא מקיים מצווה, וכפי שלמדנו (ח, ד), עיקר מעלת המצוות כשמקיימים אותן בארץ. נמצא שהיוצא מהארץ לזמן קצר, אף שאינו עובר באיסור, מאבד באותו זמן את מעלת מצוות השהייה בארץ, ואת המעלה שבקיום המצוות בארץ, ועל כן טוב להיות תמיד בארץ.[8]
[8]. בין המחמירים שלא לצאת לטיול לחו"ל: יחו"ד (ה, נז), עשה לך רב (ח, מט), וכך משמע מדברי מרן הרב קוק (משפט כהן קמז), וכן משמע מהרב גורן (משנת המדינה עמ' 31, בשאלה על אילת). וכן מובא בספר ארץ צלצל כנפים בשם הרב ליאור והרב זלמן נחמיה גולדברג. ולכך נוטה הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ב, ט). בין המקילים: שבט הלוי (ה, קעג) והרב שלמה דיכובסקי (תחומין כ), וכך משמע מהרב ישראלי (ארץ חמדה ספר א' א, י), שהיקל לצאת על מנת לחזור לכל צורך, אפילו של רשות, אך שלא לצורך כלל – אסור. וכן נראה לענ"ד עפ"י הסברה שכתבתי למעלה. עוד נראה, שאם האיסור לצאת הוא אפילו לשעה קלה, הרי שאסור לצאת מגבולות הארץ אפילו למרחק של מאה מטר כדי לקנות ירקות בזול או כדי לראות דבר יפה, ולא מצאנו בדברי חז"ל דיון המגדיר איסור זה, וגם לא שירטטו לנו חז"ל את גבולות הארץ המדויקים כדי שנוכל לדעת את גבול האיסור. כיוצא בזה, בעשרות השנים האחרונות נעשה קל וזול יותר לצאת לטיול לחו"ל, והיציאה כבר אינה 'יציאה' בעלת משקל כבעבר, וכהמשך לכך רבו הרבנים המקילים בכך. כתבתי כהצעה "כגון שלושים יום", שכן למדנו בדברי חכמים שפחות משלושים יום הוא זמן ארעי, שעל כן המתגוררים בעיר שלושים יום כבר נחשבים יושבי העיר (ב"ב ח, א), והדר בפונדק פחות משלושים יום פטור ממזוזה (שו"ע יו"ד רפו, כב). אכן, כך ראוי לנהוג, שלא לצאת לטיול של יותר משלושים יום, אבל אין לקבוע זאת כחובה גמורה. עוד ראו בסוף ההערה הבאה.
אמנם גם למקילים יש מצווה להישאר כל רגע בארץ ישראל, וכן עיקר קיום המצוות בארץ, וכפי שאמרו חכמים בספרי (עקב מג), וכ"כ רש"י (דברים יא, יח), ורמב"ן (ויקרא יח, כה), וכמובא לעיל ח, ד. מו"ר הרצי"ה מסר בשם ה'חפץ חיים', שלפי חשבונו מצווה בארץ ישראל נחשבת פי עשרים ממצווה בחו"ל. אמנם נלענ"ד שעיקר העניין תלוי במקום המגורים, וכלשון חז"ל: "הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה", וכוונת 'הדר' למקום המגורים הקבוע. ואזי מי שיוצא לטיול בחו"ל, גם כשהוא בחו"ל הוא בבחינת 'דר בארץ ישראל', שכל עולמו ומגמותיו קשורים בארץ ישראל, ועל כן גם מעלת קיום המצוות שלו בחו"ל קרובה למעלת קיומן בארץ ישראל. קל וחומר כאשר הוא יוצא לחו"ל לשליחות, שכל יציאתו בשם ארץ ישראל. יש להעיר, שלפעמים יש בעיה חמורה בטיולים בחו"ל, שיוצאים למקומות שקשה לשמור בהם על אורח חיים יהודי, ומתרחקים מקיום המצוות, והנזק עלול להיות חמור מאוד.
נראה שאין הפסד מעלה ביציאה לטיול מגבול עולי מצרים לשטחי הארץ כולה, כגון לדרום סיני והרי אדום שבדרום ירדן. אמנם לגבי קביעת מקום מגורים, כיוון שהמקומות שמחוץ לגבול עולי מצרים לא התקדשו למצוות, אין הישיבה שם כמעלת הישיבה במקומות שהתקדשו. ורק כאשר יתיישבו שם בשליחות כלל ישראל, לשם מצוות יישוב הארץ, כדי להרחיב את גבולות הארץ – תהיה הישיבה שם בכלל מצוות יישוב הארץ.