ב – כללי מוקצה

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-23-02/

ב,א – ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון

כלל מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, שלדעת רבי יהודה כל מה שאינו מוכן לשבת – מוקצה הוא, ולדעת רבי שמעון, גם אם לא הוכן, כל שאפשר שירצה להשתמש בו, אינו מוקצה, ורק מה שהוא מוקצה ממש מדעתו, הוא מוקצה. לכן למשל, פירות שהונחו באוצר ומשם יקחום למכירה, לרבי יהודה מוקצה, ולרבי שמעון, כיוון שלא דחאם בידיים, אינם מוקצה. ורק גרוגרות וצימוקים, שאינם ראויים כלל לאכילה כי הם מסריחים, הם מוקצה לר"ש (שבת מה, ב). ודברים אלו נתבארו היטב בערוה"ש.

ב,ב – ערוך השלחן שח, ו-ט

שח, ו: "ודבר ידוע שבכל מס' שבת נחלקו ר' יהודה ור"ש במוקצה ונולד, דר"י אוסר ור"ש מתיר, ואיפסקא הלכתא כר"ש. ולדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים גם בנולד קיימא לן כר"ש, ולכן לא הזכיר הרמב"ם איסור נולד כלל בשבת. וכ"כ הטור בסי' תצ"ה וז"ל: ויו"ט החמירו בו יותר מבשבת במוקצה וכו', אלא שרבינו תם היה מחלק לומר שאין הלכה כר"ש אלא במוקצה אבל בנולד הלכה כר"י, עכ"ל. וכל רבותינו אין סוברין כן, ולכן תראה שהטור וש"ע בסימנים אלו מן סימן זה עד סימן שי"ג שמדברים מענייני מוקצות לא הזכירו נולד כלל. ועוד תראה שבסימן ש"כ כתבו דיני סחיטת פירות והאיסור מגזירה שמא יסחוט ע"ש, ולא הזכירו מטעם נולד. וכן בריש סימן שכ"ב, שכתבו ביצה שנולדה בשבת אסור מטעם גזירה דשבת אחר יו"ט ומטעם הכנה כמ"ש שם, אבל מטעם נולד לא היה אסור. והיינו משום דקיי"ל כר"ש. וכדאמרינן בשלהי שבת [קנ"ז.] דבכולי שבת הלכתא כר"ש. ומיהו בנולד גמור, והיינו דבר חדש שלא היה בעולם כל עיקר (כגון אפר של עצים שהובערו בתנור בשבת, או מים המנטפים מן המזגן), מודה ר"ש דאסור [תוספות עירובין מ"ו. ד"ה כל]. וביצה חשבינן ישנה בעולם, והיינו שהיתה במעי התרנגולת ועכשיו יצאה לחוץ, וכן המשקין שהיו בלועים בפירות [כנלע"ד].

סעיף ז: ואם תשאל כיון דקיימא לן כר"ש דלית ליה מוקצה, אם כן מהו זה דיני מוקצה שאסורים? והתשובה על זה דודאי גם ר"ש מודה בהרבה מוקצות, כמו מוקצה דבעלי חיים דאמרינן [מ"ה:] דגם ר"ש מודה שבחייהן אסורין בטלטול, וכן מוקצה דגרוגרות וצמוקים שהניחן לייבש ודחאן בידים מודה [שם], וכן מוקצה דחסרון כיס מודה ר"ש [קנ"ז.], וכן דבר שמלאכתו לאיסור לטלטלו מחמה לצל בלי שום צורך מודה ר"ש שאסור [תוס' ל"ו ד"ה הא ר"ש], וכן דבר המסריח אפילו ר"ש מודה שאסור לטלטל [רש"י מ"ו. ד"ה אבל ע"ש], וכן כל דבר שאין תורת כלי עליו כלל כמו צרורות ועפר וכל כיוצא באלו מודה ר"ש [שם בגמ' דפריך אלא מעתה כל צרורות]. כללו של דבר, כל דבר שאינו ראוי לשבת כלל, כמו בעלי חיים ומעות ונרות וכל מיני מתכיות שאינם כלים, וכן מה שיחוס עליהן לבלי להשתמש בהם רק בדברי איסור המיוחדים להם, כמו סכין של שחיטה ומסר הגדול וכיוצא בהם, וזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן מוקצה דדחייה בידים, בכולהו מודה ר"ש.

סעיף ח: אלא מהו זה המוקצות שנחלקו בו ר"י ור"ש והלכה כר"ש? זהו בדבר שראוי לתשמיש עתה אלא שיש עליו מוקצה בפועל או בשם, כגון מוקצה מחמת מיאוס כמו נר של חרס שהדליקו בו בחול דהוא מאוס. וכן מוקצה מחמת אוצר. וכן דבר שמלאכתו לאיסור לעשות בו מלאכת היתר. ואיפסקא הלכתא כר"ש, דדבר שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו או צורך מקומו, ומה שאסור מחמה לצל משום דאין להאדם צורך בזה והוי כצרורות ועפר. אמנם יש היתר לזה, אם ירצה להצילה מהפסד החמה, יראה להשתמש בה איזה דבר כמו שיתבאר לפנינו בס"ד [והמג"א סק"ח הביא זה בשם הירושלמי ע"ש]. וכן במוכן לאדם אי הוה מוכן לכלבים, כגון בהמה בריאה או עוף שמתו בשבת, דסבירא ליה לר"י דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דאקצי דעתיה מכלבים, ור"ש סבירא ליה דמותר, והלכתא כר"ש. ויש שני מוקצות דר"ש מודה בהו, במוקצה מחמת מצוה ובבסיס לדבר האסור, והיינו הנר בשעה שדולק מפני שהכלי טפל להשלהבת בעודה בו [רש"י מ"ז. ד"ה לדבר], וזהו שאמרו בגמרא [מ"ה.] אין לך מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו והוקצה לאיסורו, כלומר שיש בו שני מוקצות, מוקצה מחמת מצוה דנר שבת הוה מצוה, ומוקצה מחמת איסורו והיינו שנעשה בסיס להשלהבת שהיא מוקצה גמורה. ומזה למדנו כל מיני בסיס לדבר האסור כמו שיתבארו בס"ד.

סעיף ט: האמנם דבר אחד יש שנחלקו ר"י ור"ש והלכה כר"י, וביאר הבה"ג הטעם משום דגם ר"מ סבירא ליה כר"י, והווי ליה ר"ש יחיד במקום רבים. והיינו במוקצה דבין השמשות, כגון נר שדלק בין השמשות וכבה, דסבירא ליה לר"י מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ור"ש סבירא ליה דכשנסתלקה המוקצה מותר, ובזה הלכה כר"י…".

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן