א – יסוד האיסור

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-23-01/

א,א – האם יסוד מוקצה דאורייתא

פסחים מז, ב: "המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו, לוקה חמש… (והשיב שם רבה לאביי): אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. – ומוקצה דאורייתא הוא? – אמר ליה: אין, דכתיב (שמות טז): והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, ואזהרתה מהכא (שמות כ): מלא תעשה כל מלאכה".

רש"י: "והכינו – במזומן, שמזמן כל צורכו היום, ויאמר: 'דבר זה לצורך היום'. דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך, דהכתיב: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, וכיון דלאו מזומן הוא, והכתוב קראו הכנה – הויא לה מלאכה ועובר עליה משום לא תעשה כל מלאכה".

ביצה ב, ב: "משום הכנה (אסרו ביצה שנולדה ביו"ט), וקסבר רבה: כל ביצה דמתילדא האידנא – מאתמול גמרה לה. ורבה לטעמיה, דאמר רבה: מאי דכתיב (שמות טז): והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב". רש"י: "לטעמיה דאמר רבה – בפסחים (מז, ב), ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא". גם מרב אחאי גאון (שאילתות פרשת בשלח מז) משמע שהאיסור לאכול מוקצה מהתורה (העמק שאלה).

ורוב הראשונים לא למדו כך מדברי רבה, כי בהמשך הגמרא בפסחים מקשים על רבה, ומשמע שחזר בו. וכ"כ תוס' עירובין לח, ב, 'אמר', והמאירי בפסחים מז, ב, ורשב"א בביצה, ב, ב. וכ"כ רמב"ם (שבת כד, יב) שאיסור מוקצה מדרבנן. ומה שלמדו מ'והכינו' אינו אלא אסמכתא. וכ"כ רמב"ן במלחמות לריש ביצה.

והחתם סופר בהקדמתו למס' ביצה (או"ח עט) פירש את דעת רש"י, שלעניין אוכל שלא הוכן, איסור מוקצה מהתורה או קרוב לאיסור תורה, ולשאר דברים הוא מדברי חכמים. וכ"כ בהעמק שאלה, ושכן סובר העיטור, וכ"כ רבנו ירוחם ומאירי (עיין בהלש"ב יט, 1). ובפני יהושע ביצה ב, ב, מבאר שכוונת רש"י שרק מוקצה היותר גמור וחמור הוא מהתורה, כגון בעצי מוקצה שנשרו ביו"ט שהם נולד ומוקצה מחמת איסור, שהסיח דעתו משום איסור תולש, או גם בשאר נולד שלא היה בעולם כלל. ומדעה זו לא חזר רבה.

א,ב – איסור מוקצה בכלים במהלך הדורות

משנה שבת קכג, ב, על איסור מוקצה בכלים: "רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה" (שהם מוקצה מחמת חסרון כיס).

ירושלמי שבת פרק יז הלכה א: "רבי אבהו בשם רבי אלעזר: בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת. כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות, הדא היא דכתיב: בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על החמורים וגו', ואסרו להן הכל. כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה".

בבלי שבת קכג, ב: "תנו רבנן: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה (לחתוך אותה), וזוהמא ליסטרן של קדרה (כף לסילוק הזוהמא של קדירה), וסכין קטנה שעל גבי שלחן (לחתוך לחם ובשר, והתירו רק שלושה כלים אלו כי הם נצרכים לשימוש תדיר). התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה (שהם מוקצה מחמת חסרון כיס). מאי התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו? … אמר רבא: התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, וחזרו והתירו מחמה לצל, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו – אין, מחמה לצל – לא. ועדיין, באדם אחד – אין, בשני בני אדם (כלים גדולים) – לא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו בשני בני אדם… אמר רבי חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו ("גזרו על טלטול כל הכלים, כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת, מפני שהיו מקילין בה"), דכתיב (נחמיה יג): בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערימות".

א,ג – מוקצה מחמת גופו לפחות מימי דוד

אמנם למדנו במסכת שבת ל, ב, שעוד בימי דוד המלך היה איסור מוקצה. שמסופר שם על פטירתו של דוד המלך בשבת – "שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו".

וכ"כ בשועה"ר שח, יז: "אבל דבר שאינו ראוי בשבת היה אסור לטלטל אף בימי דוד ושלמה או קודם לכן". אבל על כלים גזרו בימי נחמיה.

ובערוה"ש שח, ד, ביאר שיסוד איסור מוקצה מדאורייתא, שעל ידי כך מתקיימת השביתה בשבת, "ובשעת מתן תורה צווה לנו משה רבינו לכל שבותי שבת על פי ה'". והוסיף בהלכה ה: "איסורי מוקצות היו מאז שניתנה תורה והיה דינם אז כאחר שחזרו והתירו וחזרו והתירו וכדמפרש בגמ' שם שהתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ולא מחמה לצל, ודבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל כמו שבידינו היום, כמו שיתבאר בס"ד בסימנים אלו. אך בימי נחמיה בן חכליה שהיו פרוצים בחילול שבתות מהזמן שהיו בבבל, עמד הוא ועזרא וחגי זכריה ומלאכי ואנשי כנסת הגדולה וגזרו על דורם עוד חומרות ולא התירו רק ג' כלים, ולא היתה גזירות קבועות לדורות. וכ"כ מפורש רבותינו בעלי התוס' בב"ק [צ"ד: ד"ה בימי] שלא גזרו זה רק על דור זה. ולכן אח"כ כשראו שחזרו להזהר בשבת התירו וחזרו והתירו עד שנשאר כפי הדינים הקודמים וכפי ההלכה אצלנו".

א,ד – דברי הרמב"ם בטעמי איסור מוקצה

דברי הרמב"ם כד, יב-יג, מפורסמים, והם הבסיס לביאור טעם איסור מוקצה. וז"ל: "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר: ודבר דבר, קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה): למען ינוח. (הלכה יג) ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם. ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר".

א,ה – השגת הראב"ד – איסור טלטול משום מלאכת הוצאה

"א"א: עוד אמרו (שבת קכד, ב) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו (שבת קכג) בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן, נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה".

וכן מבואר גם בביצה לז, א: "אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא". ופירש רש"י, שכל גזירת טלטול אינו אלא משום הוצאה. וכ"כ היראים (סי' רעד).

ולכאורה אם החשש שמא יטלטל ברשות הרבים, היה צריך לגזור מוקצה על כל הדברים. אלא שאין גוזרים גזירה שאי אפשר לעמוד בה (רש"י שבת קכד, ב, וביצה יב, א, 'אלא'). וכבר בזה שאסרו חלק מן הדברים, אנשים ישימו לב למה שהם נוטלים ויזכרו איסורי שבת ולא יטלטלו ברשות הרבים.

אלא שכמה אחרונים שאלו לפי טעם זה, מדוע נאסר 'מוקצה' ביום טוב, שהרי ביו"ט הוצאה הותרה לצורך.

ולכן מוכרחים לומר, שהוצאה היא המלאכה העיקרית שחששו לה, אבל האיסור הוא גם משום שאר המלאכות, ולכן 'מוקצה' אסור גם ביום טוב. וזהו שכתב הרמב"ם עוד טעמים, אך תימה מדוע לא הזכיר גם את חשש ההוצאה. והמגיד משנה פירש, שבאמת הרמב"ם מודה שסיבת האיסור בתחילה משום הוצאה, אלא שאחר שכבר נזהרו במלאכת הוצאה נותרה השאלה למה לא נתבטל איסור מוקצה מכל הכלים, ופירש, משום שעדיין חששו שמא יבוא לעשות מלאכות בכלים שמלאכתם לאיסור. וכ"כ בערוה"ש. ובמגדל עוז כתב שהרמב"ם כלל גם איסור טלטול בכלל החשש שמא יבוא לידי מלאכה.

א,ו – טעם איסור מוקצה

נמצא שישנם שני סוגי טעמים, האחד כדי שישבות וינוח, וטעם זה שורשו במצוות התורה לשבות, כפי שלמדנו לעיל כב, א, עפ"י דברי המכילתא, הרמב"ן והרמב"ם. והשני כסייג, כמו שאר איסורי חכמים.

א,ז – ספק במציאות אם דבר מסוים הוא מוקצה

מבואר בגמרא ביצה כד, ב, שספק מוכן אסור, שאם מצא עופות או דגים במצודה, וספק אם ניצודו בערב יום טוב או ביום טוב, שהם מוקצה. וכן כתב הרמב"ם (יו"ט ב, ו) ומגיד משנה. וכן נפסק בשו"ע שכה, ה, שגוי שליקט פירות לעצמו, וספק אם ליקטם בשבת, אסורים ליהודי (ושלא כרשב"א שסבר שרק כאשר יסודו של המוקצה מדאורייתא, כגון שספק אם ניצוד בשבת, ספקו אסור).

שני טעמים נאמרו בדבר: א) אין אומרים ספיקא דרבנן לקולא בדבר שיש לו מתירין, ומוקצה במוצאי שבת יהיה מותר. ב) שהחמירו במוקצה כבדאורייתא (תוספות ישנים ביצה ג, ב). והמגיד משנה (יו"ט ב, ו) ומ"א תצז, ג, הביאו את שני הטעמים. ובמ"ב תצז, ז, העתיק רק את הטעם שהוא דבר שיש לו מתירין. וכתב בשעה"צ תצז, י, שאם הדגים שספק ניצודו יתקלקלו עד מוצאי יום טוב, אין זה נחשב דבר שיש לו מתירין, ומותרים ביום טוב. אלא שהזכיר את הטעם השני, וכתב שהבית מאיר חיזק טעם זה, ולפיו גם במקום שיתקלקלו עד מוצאי יו"ט – אסורים. אלא שלמעשה במקום שיופסדו לגמרי התיר כטעם הראשון.

וכתב בנודע ביהודה (אה"ע לח, וצל"ח ביצה ד, א), שדין דבר שיש לו מתירין נוגע רק לדבר מאכל, אבל בדבר שנועד לשימוש ולא לאכילה, אין דין דבר שיש לו מתירין, כי את מה שהוא רוצה להשתמש עתה לא יוכל להשתמש אחר שבת. (ולכן אין ספק בנידה נחשב דבר שיש לו מתירין). ובמקום צורך אפשר להקל. ועיין בארח"ש יט, הערה תקעו.

בנוסף לכך, לדעת חת"ס (ביצה ג, ב) רק בספק בדבר שנועד לאכילה יש להחמיר, אבל במה שנועד לטלטול, בספק מקילים. ויש סוברים שגם בספק מוקצה לצורך טלטול החמירו (ראבי"ה ומרדכי).

א,ח – ספק בדין מוקצה – לקולא

אם יש ספק האם לפי הדין דבר מסוים הוא מוקצה, יש להקל כדין ספיקא דרבנן. וכן למדנו מסוגיה בביצה כו, ב, שהגמרא הביאה שתי לשונות האם יש מוקצה לחצי שבת, וכתבו הרא"ש (ג, ז) והרשב"א (חידושים כו, ב, 'אי דלא') שהלכה כמיקל, משום שבדרבנן הולכים להקל. וכן נפסק בשו"ע שי, ג. וכן מובא ברא"ש (ביצה פ"ה, יד) בשם בה"ג. וכ"כ בב"י (רעט, ד) לסמוך על המקילים לטלטל נר על ידי תנאי, כיוון שמוקצה דרבנן, ופסק כך בשו"ע. וכ"כ בערוה"ש שח, מו; שעה"צ שט, כד. ובארח"ש יט, הערה תקעז, הביא עוד מקורות.

א,ט – האם כלי שמלאכתו לאיסור אסור מחמת מוקצה

בפשטות גם כלי שמלאכתו לאיסור הוא בכלל איסורי מוקצה, וגם בשו"ע כלל אותו בדיני מוקצה. אמנם הגר"א יו"ד רסו, ג, כתב שאיסורו הוא מחשש שמא יעשה בו מלאכה, והוא מפני הגזירה שגזרו בימי נחמיה, כמבואר בשבת קכג, ב. ועיין בהלש"ב כד, א. ועיין בארח"ש ח"ב עמ' ב ובהערות ג-ד, ובשלמי יהונתן שח, ג, אות ב-ו.

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן