א – יסוד איסור המלאכה

פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

א,א – יסוד האיסור בגמרא והסוברים שהוא מהתורה

חגיגה יח, א: "מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנהני מילי? דתנו רבנן (שמות כג, טו): אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: אינו צריך, קל וחומר: ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן – אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן – אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה? – ששת ימי בראשית יוכיחו, שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה! – מה לששת ימי בראשית – שאין בהן קרבן מוסף, תאמר בחולו של מועד – שיש בו קרבן מוסף. – ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף – ומותר בעשיית מלאכה! – מה לראש חדש שאין קרוי מִקְרָא קֹדֶשׁ, תאמר בחולו של מועד שקרוי מִקְרָא קֹדֶשׁ, הואיל וקרוי מִקְרָא קֹדֶשׁ – דין הוא שאסור בעשיית מלאכה. תניא אידך (ויקרא כג): כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר (ויקרא כג, ד): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' [מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ] וגו'; במה הכתוב מדבר? אם בראשון – הרי כבר נאמר שבתון, אם בשביעי – הרי כבר נאמר שבתון. הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה. תניא אידך (דברים טז, ח): שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה', מה שביעי עצור – אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה – אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת – השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת".

א,ב – הסוברים שהאיסור מדרבנן

למרות שמפשט הגמרא משמע שאסור מהתורה לעשות מלאכה בחוה"מ, לדעת הרבה ראשונים האיסור מדרבנן והלימודים הם אסמכתאות. כ"כ תוס' חגיגה יח, א, 'חולו': "וקשה לר"ת, דאם כן דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו, וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר. ועוד דתנן בפ"ג דמגילה (דף כא.) כל מקום שאין יו"ט ויש מוסף קורין ד' כגון חולו של מועד ור"ח, אלמא לא מיתסר מלאכה מדקאמר דאין יו"ט. ועוד דכייל ליה בהדי ר"ח דרבנן, כדאמרינן בירושלמי דתענית ובמקום שנהגו, הלין נשיא דרגילין דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא. ועוד מצינו בירושלמי בפרק שני דמו"ק (פ"ב ה"ג) כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויהיו יגעים בתורה והם פוחזין ואוכלין ושותין משמע לישנא דמדרבנן הוא…" וכ"כ הרא"ש בריש מסכת מו"ק, וכן בהלכות קטנות (תפילין טז). וכ"כ ריב"ם וריב"א בתוספות שם; טור תקל; שו"ת רשב"ץ (ב, רי); מאירי ריש מו"ק; רבי יחיאל מפאריש (ריש מו"ק, ט, ב, 'תופר ועוד'); צידה לדרך (מאמר רביעי כלל ו, י); תוס' רי"ד (חגיגה יח, א, ובתשובה פח); רבנו גרשון (בכורות לד, ב, 'או את"ל'); ר"ש משאנץ (ע"ז כב, א); כלבו סי' ס; סמ"ג (ל"ת עה, כח, א); ריא"ז ריש מו"ק; מנורת המאור (נר ג, כלל ד, ח"ו פ"ז קנב); ר"א מן ההר (חגיגה יח, א); רא"ם (ויקרא כג, ח).

א,ג – הסוברים שהאיסור מהתורה

מנגד, לדעת רבים דברי הגמרא כפשוטם וחול המועד אסור במלאכה מהתורה. כך הבינו מרש"י (מו"ק יא, ב, 'אלא אפילו', יג, א, 'משום דאיסורא דאורייתא', ועוד); רמב"ן (ליקוטיו למו"ק 'עוד אני'); רשב"א (תשובה א, תרצ; ה, רטו); ריטב"א (מו"ק ב, א); חינוך (מצווה שכג); נימוקי יוסף (מו"ק א, א, 'גמ"); תוספות רבנו אלחנן (ע"ז כא, ב, וכעי"ז מופיע בתוס' דידן ע"ז כב, א, 'תיפוק ליה'); מכתם (יג, א, 'ואי אמרת'); רבנו יונה (שערי תשובה שער ג, יא); מנהיג (קטו).

וזה לשון ספר החינוך מצוה שכג: "ואי זו מלאכה אסורה או מותרת מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם, חילקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאורייתא, ואשר התירו גם כן מותר מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב" (ולבסוף הביא דעת הרמב"ם והרמב"ן, וכתב שדבריו כדברי הרמב"ן, ובהמשך נלמד שלרמב"ן חלק מהאיסורים מדרבנן וחלק מהתורה).

א,ד – תוספת ביאור בדעת הסוברים שהאיסור מן התורה

בברייתא השניה בגמ' חגיגה יח, א, שם מבואר יסוד איסור מלאכה בחוה"מ מהתורה, אמרו: "הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת", ונחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה, מה נמסר לחכמים שאסור מהתורה ומה אסור מדברי חכמים.

הלכה זו נתבארה בדברי הרמב"ן. בליקוטיו כתב: "וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום טוב וכן מכשירין. ובחולו של מועד הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך, ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן. וכן בדבר האבד, כל שבני אדם חושבים אותו להפסד וטורחין בו משום כך, מותר מן התורה, וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא, והם הוסיפו לאסור בטריח". ובחידושיו לע"ז כב, א, הוסיף: "הא מן התורה אינו אסור אלא במלאכת עבודת קרקע וכיו"ב שטרחתן מרובה".

הרי שלרמב"ן מהתורה מלאכה שיש בה טרחה אסורה, ואם היא לצורך המועד או לצורך דבר האבד – מותר, וחכמים אסרו מלאכת אומן בצורך המועד, וטרחה יתירה במלאכת דבר האבד.

א,ה – האם יש סוברים שהכל אסור מהתורה

יש שהבינו ממה שכתוב בנימוקי יוסף (מו"ק א, א, 'גמ'): "והרמב"ן הטיל פשרה …" ששאר הראשונים שאמרו שהאיסור מדאורייתא, סוברים שכל מה שאסור, אסור מהתורה. וכ"כ פמ"ג תקל א"א א, ובגדי ישע ריש סי' תקל. אולם יותר נראה שכל הסוברים שאיסור עבודה בחול המועד אסור מהתורה מסכימים כעיקרון לרמב"ן, וכן מסתבר, שלכל איסור תורה קבעו חכמים סייג. שהפשרה שהטיל הרמב"ן היא בין הפסוקים שמהם עולה שהאיסור מהתורה, ובין המקורות של הסוברים שהאיסור דרבנן, שחלק אסור מהתורה וחלק מדרבנן. וכ"כ בספר חיכו ממתקים עמ' רעז-רעח. וכן נראה שדעת כל הראשונים שסוברים שאיסור המלאכה מהתורה. (ואמנם אפשר לכאורה לדקדק בלשון נמוקי יוסף וריטב"א, שדעתם שונה במקצת מהרמב"ן, בהגדרת החלק האסור מהתורה והחלק האסור מדרבנן, אבל כיוון שהדבר אינו ברור, נכון יותר להעמידם כדעתו).

א,ו – הראשונים שיש להסתפק בדבריהם

הסתפקו המפרשים בדעת הרי"ף בריש מו"ק, שהעתיק את הברייתות המובאות במסכת חגיגה יח, א, ויש שלמדו מכך שהוא סובר שהאיסור מהתורה (טור תקלו; חידושי תלמיד הרשב"א ב, א; שלטי גיבורים ועוד). וסברתם נראית, מפני שדרך הגמרא להביא לימודים ואסמכתאות, אבל כשהרי"ף מביאן, משמע שרוצה לומר שהאיסור מהתורה.

ומ"מ הב"י (תקלו) כתב שאין בדברי הרי"ף הכרע. (ותוספות יו"ט א, א; מהר"י אלגזי בתוספת דרבנן מערכת א, נ; והנצי"ב בעמק שאלה, וזאת הברכה קע, ג, סוברים שלדעתו האיסור מדרבנן). וכל מה שדנו בדברי הרי"ף יכולים לדון בדברי השאילתות (וזאת הברכה), הרוקח שז, והאשכול עמ' 143, שאף הם ציטטו את הברייתות.

יש שרצו להוכיח (תוספות חגיגה יח, א) שהרשב"ם והריב"ן סוברים שאיסור מלאכה בחוה"מ דאורייתא שהרי על דברי הגמ' בפסחים קיח, א: "אמר ר"ש משום רבי אלעזר בן עזריה כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה", פירש רשב"ם: "שעושה מלאכה בחולו של מועד", וכן פירש ריב"ן במכות כג, א. אולם אין זו ראיה, שכתב הרשב"ץ (מגן אבות ג, יא) שהוא איסור דרבנן שהחמירו בו מאד. וכ"כ המ"א תקל, א.

א,ז – שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (הל' יו"ט ז, א): "חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא (ויקרא כג, לז): מִקְרָא קֹדֶשׁ והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל. והעושה בו מלאכה האסורה, מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים". מאידך הרמב"ם בפירוש המשנה ריש מו"ק כתב: "בא בקבלה שחולו של מועד אסור בעשית מלאכה". ודייק בדבריו הקרן אורה (ריש מו"ק) שהאיסור מהתורה. ובספר המצוות כתב הרמב"ם (מ"ע קנט): "ודע זו ההקדמה, והיא כל מה שנאמר בו מִקְרָא קֹדֶשׁ בא בפירושו: קדשהו, ועניין קדשהו שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד באכילה כמו שביאר הכתוב". ובחוה"מ כתוב מִקְרָא קֹדֶשׁ כמבואר בגמ' חגיגה יח, א.

בכל אופן הרבה ראשונים ואחרונים הבינו מהרמב"ם, שלדעתו האיסור מדרבנן. כ"כ הרמב"ן (ע"ז כב, א); ר"ן (שם); רשב"ץ (מגן אבות פ"ג משנה יא); ריטב"א (ריש מו"ק); חינוך (שכג); ריב"ש (קכא); מ"מ; שו"ת הרדב"ז (ב, תשכז); תוס' יו"ט (מו"ק א, א), מנחת חינוך (מצוה שכג), באר שבע (סנהדרין צט, א, 'המבזה'), שו"ת הלכות קטנות (רפה), ערך השלחן (תקל), נהר שלום (שם), ארעא דרבנן למהר"י אלגזי (רנה), גר"א (תקל), ועוד רבים. ומש"כ 'ובאה בקבלה' הכוונה שמועה מדרבנן.

א,ח – הסוברים בדעת הרמב"ם שיסוד האיסור מהתורה

אולם יש מהאחרונים שהבינו מהרמב"ם, שיסוד מלאכת חוה"מ דאורייתא, וכ"כ בקרן אורה (ריש מו"ק). וז"ל היד פשוטה: "מדברי רבנו נראה שהתורה קבעה שהימים הללו אינם כשאר ימי החול ויש בהם קדושה, ואדם שיעשה אותם כיום חול לכל דבר, בוודאי שעבר על רצון ה'. ברם חכמים הם שהגדירו את מאפייני הקדושה שבחול המועד וקבעו שלא יעשו בהן מלאכות כדי שלא יהיו כימי חול לכל דבר, לכאורה כדי שיהיו שונים משאר ימי החול היה די בחיוב שמחה ואיסור הספד ותענית ולאו דווקא באיסור מלאכה, אך שכך קבעו חכמים להוסיף מאפייני קדושה השייכים ברוב בני אדם, נמצא שקדושת חול המועד היא בוודאי מן התורה אלא שאיסור המלאכה הוא מדברי סופרים".

וכ"כ לפניו בסדר המשנה (על הרמב"ם שביתת העשור פרק א', מבנו של מחצה"ש): "כיוון שכל כוונת החכמים אינה אלא להשלים כוונת התורה, והתורה לא רצתה אלא להיות ימי חוה"מ מובדלים ומקודשים משאר ימות החול, ובזה, במה שאסרו החכמים לעשות מקצת מן המלאכות וצוו להפריש מעשייתן, כבר הושלמה כוונת התורה שהובדלו והוקדשו הימים האלו של חוה"מ יותר מימי החול. וכיוון שהושלם בזה כוונת התורה, וחפץ צורם, לא רצו החכמים לאסור יותר להפסיד לעשות מלאכות שהן דבר האבד, או מה שהוא לצורך המועד, כיוון שלא היה כוונת התורה ולא כוונת החכמים לעשות ימי חוה"מ יום טוב גמור. אדרבא כשם שרצתה התורה, ורצו החכמים להבדיל בין קודש חוה"מ לבין החול כל ימות השנה, כך רצו להבדיל בין קודש חמור יום טוב, לבין קודש קל חוה"מ".

על פי דבריהם אפשר לומר, שכך היא דעת כל הסוברים שהאיסור מדרבנן, ששורש קדושת חול המועד מהתורה וחכמים צריכים לקבוע לכך גדרים והלכות. וממילא אף שלמעשה כל האיסורים תוקפם כתוקף איסורי חכמים, מכל מקום יסודם ושורשם בתורה שבכתב.

א,ט – סיכום

אחרי הכל נחזור לדברי הגמרא חגיגה יח, א: "הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת". הרי ששורש האיסור מהתורה, ואפשר שהכל מסכימים לכך. וכל המחלוקת קשורה לשאלה אחת, האם תוקף האיסור בפועל ברמה של דאורייתא, שבספקו צריך להחמיר, או כדרבנן שבספיקו מקילים. במילים אחרות, האם נתנה התורה לחכמים את ההכרעה על עצם האיסור, וממילא גם עבודת פרנסה אסורה מדברי חכמים בלבד. או שקבעה התורה שיש איסור מלאכה מהתורה, אלא שהותירה לחכמים לקבוע מה אסור מהתורה ומה מדבריהם.

ועיין בבאו"ה תקל, א, 'ומותר', שסיכם את השיטות ונטה לחומרא, ועיין בחזו"ע עמ' קנט שהביא את הפוסקים שנטו לקולא. המחלוקת משמעותית למקרה של ספק. וכן לגבי עבר ועשה, שאם האיסור מהתורה – אסור בהנאה, ואם מדרבנן – מותר (עי' פס"ת תקל, ד).

ונראה למעשה, שמלאכת פרנסה שכרוכה בטורח רב, שאינה לצורך המועד ואינה לצורך דבר האבד אסורה מהתורה, ושאר האיסורים מדברי חכמים.

א,י – המבזה את המועדות

פסחים קיח, א: "אמר ר' אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז, שנאמר (שמות לד, יז): אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ, וכתיב בתריה (שם, יח): אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר". ומובא גם במכות כג, א.

הרשב"ם (על פסחים) פירש שמדובר בעושה מלאכה בחוה"מ. וכ"כ ריב"ן (על מכות).

במסכת אבות (ג, יא) מובא שהמבזה את המועדות אין לו חלק לעוה"ב. וביארו רש"י ורע"ב, שהכוונה לעושה מלאכה בחוה"מ. והוסיפו, שלא לעושה מלאכה בחוה"מ בלבד אמרו כן אלא גם מי שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה נקרא מבזה את המועדות.

לעומתם, הרמב"ם (ו, טז) פירש מאמר זה על יו"ט, על מי שאינו מכבד ומענג את יו"ט בבגדים ומאכלים ראויים כדרך שמכבדים את השבת.

לכאורה נראה שמחלוקת זו תלויה במחלוקת למעלה, אם איסור מלאכה בחוה"מ מהתורה או מדרבנן. וכן מוכח בתוספות (חגיגה יח, א, 'חולו'), ממה שלמדו מהרשב"ם שפירש בפסחים קיח, א, שהמבזה את המועדות הוא זה שעושה מלאכה בחוה"מ, שאיסור מלאכה בחוה"מ לרשב"ם מהתורה. ולכן הרמב"ם שסובר שאיסור מלאכה בחוה"מ מדרבנן העמיד את דברי ר' אלעזר בן עזריה על כבוד יו"ט, שאין מסתבר שהעובר על איסור דרבנן בלבד יהיה כעובד ע"ז. וכ"כ במחצית השקל (על המ"א תקל, א).

אולם כנגד זה מצינו שהרשב"ץ (על אבות) כתב שרבנו יונה מבאר שהגמ' בפסחים מדברת על העושה מלאכה ביו"ט, והמשנה באבות מתייחסת לעושה מלאכת איסור בחוה"מ, וביאורו נובע מגרסתו, שבפסחים גורס 'המחלל את המועדות' (לא כגרסתנו 'המבזה'), ובאבות גורס 'המבזה את המועדות', שכיוון שמדובר בחוה"מ שלא נאסרה בהם מלאכה מן התורה נקט התנא לשון 'מבזה' בלבד. עפי"ז, אף את הגמ' בפסחים כגרסתנו הנוקטת לשון 'המבזה' ניתן לבאר על חוה"מ. וכ"כ באור חדש (על פסחים), שיתכן שאין ראיה מפירוש הרשב"ם על הגמ' שהוא סובר שאיסור המלאכה בחוה"מ מן התורה, שיתכן שהוא מדרבנן וההשוואה לע"ז מובאת כאסמכתא בעלמא. וכן דעת המ"א (תקל, א) שאפשר לפרש את הגמ' בפסחים על חוה"מ גם לפי מי שסובר שאיסור המלאכה בחוה"מ מדרבנן.

א,יא – דין המכוון מלאכתו למועד

אם כיוון מלאכתו למועד במזיד, ועבר ועשה, אפילו בדבר האבד, בית הדין מפקיר את מה שעשה לכל (שו"ע תקלח, ו; מ"ב טז). ואם לא זכה בה אדם עד אחר המועד, מותר לו לזכות בה מחדש (עיין מ"ב יז). ואם עשה את המלאכה ברכוש של אחרים, שאי אפשר לקונסם בהפקרת הרכוש, עליו להחזיר את הכסף שקיבל תמורת עבודתו (א"ר, מ"ב יח). ואם לא היה מקבל על עצמו שלא לחטוא עוד, היו מנדים אותו (רמ"א תקלח, ו, לבוש שם).

א,יב – האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה באיסור במזיד

כתב מ"א תקלח, ב, וכן מחצית השקל שם, שדין עושה מלאכה בחול המועד באיסור כדין עושה מלאכה בשבת. ולגבי שבת למדנו בחולין טו, א, שלדעת ר' מאיר, המבשל בשבת בשוגג – רשאי לאכול את התבשיל בשבת, במזיד – רשאי לאכול במוצ"ש. ולדעת ר' יהודה, המבשל בשבת בין בשוגג בין במזיד, בשבת אסור לכולם לאכול מן התבשיל ובמוצ"ש מותר, מלבד אם בישל במזיד – שלו אסור לעולם. וכיוון שכלל נקוט בידינו, שבמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, פסקו רוב הראשונים שאסור ליהנות בשבת גם ממלאכה שנעשתה בשוגג, וכך דעת רי"ף, רמב"ם, רמב"ן, ועוד רבים. ודעת מקצת הפוסקים (תוס' חולין טו, א, תרומה, ריטב"א, גר"א), שהלכה כרבי מאיר, הואיל ואמרו שם בגמ' שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר. בשו"ע שיח, א, פסק כרוב הראשונים שאסרו בשבת אף בשוגג. לפי זה אם נעשתה בשוגג מלאכה אסורה בחול המועד, אסור ליהנות ממנה בחול המועד, ולאחר החג מותר. ואם נעשתה במזיד, לאחרים – מותר ליהנות לאחר המועד, ולו אסור עולמית. אמנם אינו צריך לאבד את מה שעשה כדין המכוון מלאכתו למועד, אלא די בכך שלא ירוויח ממה שעשה. שאם עשה גבינה בחוה"מ, ימכרנה במחיר הקרן שלא יהנה מהאיסור (כ"כ הרב אליעזר בן ארחא בתשובה ג, כמובא בברכי יוסף תקלח, ב; כה"ח תקלח, כא; חוהמ"כ ב, הערה רלט, והרחיב בזה).

א,יג – מותר בדיעבד ליהנות ממלאכה שנעשתה באיסור בשוגג

אמנם לגבי שוגג, כתב במ"ב שיח, ז, לעניין שבת, שבשעת הצורך, אפשר לסמוך על התוספות וליהנות ממנה בשבת. ואם עשה בשגגה איסור מדרבנן, למרות שיש חולקים, נפסק להלכה שמותר ליהנות ממנה בשבת (מ"ב שיח, ג; פניני הלכה שבת כו, ג). ועוד כתב מ"ב שיח, ב, שכל שיש מחלוקת בדבר, יש לאחוז בדיעבד בדעת המקילים, כיוון שכל דין זה הוא קנס מדרבנן וספק דרבנן להקל. ואם כן במלאכת חול המועד שיש מחלוקת אם אסורה מן התורה או מדרבנן, בשוגג אפשר לסמוך להקל ליהנות עוד במועד. וכ"כ שש"כ (סו, מא, אות ו, ובהערה קסח).

פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן