הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ז – צורכי המועד בבגדים מותרים במלאכת הדיוט

ז,א – השינוי בתפירה

בשו"ע תקמא, ה, כתב שהשינוי שאדם מקצועי צריך לעשות הוא בשני דברים: האחד, תפירות רחבות, והשני, אחת למעלה ואחת למטה כשיני הכלב. ויש לעיין שאולי הכוונה בשינוי השני, שיעביר את החוט פעם אחת וממילא בכל פעם החוט יעבור רק בצד אחד של הבגד, ונראה כשיני הכלב, עם רווחים בין תפירה לתפירה, ושלא כתפירה מקצועית שחוזרת ותופרת גם את הצד השני כך שהחוט נראה ישר לאורך כל התפירה. אמנם לא מצאתי שכתבו כך, אלא שיעקם תפירתו, פעם למטה ופעם למעלה, וכ"כ בפס"ת תקמא, ה.

בשש"כ סו, נא, כתב שמי שאינו רגיל לתפור רשאי לתפור כרגיל, ועם כל זה יחמיר גם הוא לתפור בשינוי, וזה על פי הרמ"א תקמא, ה, שכתב: "וכל אדם יחמיר על עצמו לתפור בשינוי", ובמ"ב טו, ביאר מפני שרוב בני אדם יודעים לתפור כאומן. ונראה שכיום רבים אינם יודעים, ואין צורך להחמיר.

ז,ב – תיקון כפתורים

בשש"כ סו, נא, כתב שמותר לתפור כפתור ולא הצריך שינוי. בפס"ת תקמא, ה, 20, כתב שאמנם בעיקרון תפירת כפתור היא מעשה הדיוט ואין צריך לשנות, ומ"מ כתב שאם יש בו ארבעה חורים, יתפור שניים, ואם יש שניים יתפור את הכפתור במקום שונה במקצת או באופן רפוי יותר. ע"כ. אבל למעשה נראה שתפירת כפתור היא מלאכת הדיוט ואין צריך לשנות בה דבר.

ז,ג – תיקון נעליים כדי שלא יתקלקלו או שלא ילך יחף

יסוד ההלכה ברא"ש א, יז, שכתב שאם יתקלקלו עוד אם לא יתקנם, אינו נחשב דבר האבד, כי לא נחשב דבר האבד אלא כשעיקר הדבר נפסד, וכן הובא בטור ושו"ע תקמא, ד, ומ"ב י. אבל אם הוא צריך להמשיך ללכת בהם ותוך כך יתקלקלו לגמרי, מותר לתקנם ואפילו במלאכת אומן, כ"כ הט"ז א, וח"א קו, ד, ומ"ב י. (ואמנם א"ר ו, פקפק בזה, שמדוע לא יתקנם באופן ארעי).

ולכאורה יש לברר מה הדין כאשר הנעליים קרועות לגמרי, ואם לא יתקנם יצטרך ללכת יחף או להישאר בבית, האם גם אז מותר לתקנם מדין דבר האבד. ולכאורה הוא ק"ו, שאם כשעדיין לא נתקלקלו לגמרי מותר לתקנם כדי שלא יתקלקלו כשימשיך ללכת בהם, ק"ו כאשר כבר נתקלקלו לגמרי מותר לתקנם. אמנם אפשר לדחות, שמותר לו להמשיך ללכת בהם, וכיוון שעל ידי כך יתקלקלו לגמרי, מותר לתקנם. אבל אם כבר נתקלקלו לגמרי, אסור לתקנם כלל. ובשש"כ סו, הערה קצז, כתב שאם יש לו צער הגוף, כגון שגשם או קוצים נכנסים לנעלו, ואין לו נעליים אחרות, מותר לתקנם בכל אופן. ולכאורה הוא הדין גם כאשר אין לו נעליים ללכת בהם, שמותר לתקנם, שאם לא כן ילך יחף ויפצע או יתקרר.

עוד יסוד להקל מדין כבוד הבריות. וכפי שכתב בספר פתחי מועד (ד, יב, עמ' רז) בשם ריש"א, שבמצב שבגדו מלוכלך מאד ויש לו גנאי גדול, יש מקום להקל משום כבוד הבריות. ונראה שכן הדין לעניין נעליים, שאמרו חכמים בשבת קכט, א: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". ופרש"י: "ויקח מנעלים – שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק".

ז,ד – צחצוח נעליים

בספר שבילי דוד וילקוט גרשוני תקלד, כתבו שאסור לצחצח נעלים במשחת נעליים בחוה"מ משום דהוי ככיבוס. ועוד כתב בילקוט גרשוני (סוף תקנג), לאסור מהמובא בקיצור השל"ה שאסור לצחצח נעליים בערב פסח אחר חצות, וכל שכן בחוה"מ שאסור. וכן כתבו בשם חזו"א. וכ"כ בציץ אליעזר (ח"ח, מפתחות ומלואים לסי' טו פרק יד).

ובשו"ת יבי"א (א, לב), התיר צחצוח נעליים במועד עפ"י שער אפרים (קכד), שאין המנעל בכלל מלבוש, ועפ"י שו"ת רב פעלים (ד, יג) שכתב שאין המנעל כבגדים שצריך להחליפם לכבוד שבת, וא"כ צחצוח נעליים אינו בכלל גזרת כיבוס של בגדים. ועוד שצחצוח הנעליים אינו לוקח זמן רב וגם אין בו טרחה יתירה, משא"כ כיבוס, שרגילים לכבס הרבה ביחד וצריך לייבשם, יש לחוש שיניחום לחוה"מ שפנויים אז ממלאכה. ואף אם תרצה לומר שבכלל כיבוס הוא, כתב בשו"ת חלק לוי (קפב) שיש להתיר כיוון שנעליים דומות למטפחות הידיים שדרכן להתלכלך תמיד. וכן התירו בשו"ת מלמד להועיל (א, קיג, י), פקודת אלעזר (תקלד) ועוד. וכ"כ שש"כ (סו, מח), וכן מובא בשם ריש"א (מבקשי תורה קו), ובשם הרב פיינשטיין (חוהמ"כ ה, הערה קיב), וכ"כ הרב וואזנר (בספר פני ברוך, קונטרס אהל חנה, ג). ולהבריש נעליים כדי להסיר אבק מותר לכו"ע (הרב ואזנר שם).

ז,ה – איסור נטילת שכר על צרכי המועד שאינם צרכי הגוף

מו"ק יב, א: "רב חמא שרא להו לאבונגרי דבי ריש גלותא למיעבד להו עבידתא בחולא דמועדא. אמר, כיוון דאגר לא קא שקלי, שרשויי הוא דקא משרשו ליה ולית לן בה". רש"י: "למיעבד עבידתייהו – אם נשבר השלחן – שרי לתקנו. שרשויי – ריוח בעלמא, כדי סעודתם דקא אכלי בהדייהו, ולא קא חשיב מלאכה". הרי שמדובר במלאכת הדיוט שמותרת לצורך המועד, אלא שאם היו מקבלים על כך שכר, היה אסור. אבל השתתפות בסעודה אינה נחשבת שכר. וכן ביאר הרא"ש (ב, ט): "האי שמשין מלאכה המותרת במועד היו עושין, כגון תיקון הספסלים ואצטבאות, ואפילו הכי דוקא שרשויי, אבל בשכר אסור, שמע מינה דאסור בשכר אפילו מלאכה המותרת במועד, דקבלת שכר דמועד כעובדא דחול דמיא". וכ"כ לאסור קבלת שכר על מלאכה מותרת המרדכי, ר' ירוחם, אשכול (מד), טור ועוד.

וכ"כ שו"ע תקמב, א: "אפילו מלאכות המותרות, אינם מותרות לעשותן אלא לעצמו או לאחרים בחינם, אבל בשכר אסור. ומיהו אם אינו נותן לו שכר קצוב אלא שאוכל עימו בשכרו – מותר". וכ"כ חמד משה א; פמ"ג מש"ז ג; מאמ"ר א; נהר שלום א; באו"ה תקמא, ה, 'אלא'.

ז,ו – שיטת הכלבו

לעומת זה כתב כלבו (ס), הדיוט שתופר כדרכו יכול לתפור גם לאחרים וליטול שכר על כך. והב"י תקמא, ה, כתב עליו שדבריו הם טעות, שהרי כל בשכר אסור, כמו שמבואר בסי' תקמב. והסכימו לדבריו דרכי משה תקמא, ב; ב"ח ג; וט"ז ג. וביארו שהכלבו דיבר שהוא נוטל שכר שאינו קצוב, כאכילה (ד"מ עפ"י א"ר). או שדיבר על מציאות שיש בה דבר האבד (ט"ז). או שדיבר למי שצריך את השכר מפני שאין לו מה לאכול (ב"ח).

אולם כתבו כמה אחרונים, א"ר (תקמא), וברכי יוסף (תקמא, ב), שאין צורך להידחק בהבנת דעת הכלבו, שאינו יחיד בשיטתו. שכן מצינו לר"ן שהביא שיטה המבארת את הגמ' על מלאכה שאין בה כל כך צורך, ולכן אסרוה בשכר, אבל מלאכה שהיא לצורך המועד מותר לעשותה בשכר. וכ"כ ריא"ז (פ"ב, הלכה ג, ב, ה). וכן עולה מפירוש שהביא הריטב"א (ודחאו שם). וכן פסק בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת קד), וביאר כך את השו"ע, ומה שאסר לשלם שכר הוא רק על פעולה שאסורה משום שהיא טרחה ולא על מלאכת הדיוט לצורך המועד. ועיין בבאו"ה תקמא, ה, 'אלא', שהרחיב בביאור דעות הפוסקים בסוגיה ומסיק להלכה כשו"ע.

ז,ז – אלו מלאכות נאסרו בשכר

האיסור ליטול שכר הוא דווקא על צרכי המועד שאינם צרכי הגוף, שלמענם התירו מלאכת הדיוט או מלאכת אומן בשינוי (מ"ב תקמב, א).

אבל לפועל שאין לו מה לאכול, מבואר שמותר לשלם, שהרי תכלית עבודתו להשתכר (שו"ע תקמב, ב).

ולצורך דבר האבד, כתוב בכלבו (ס) וברמ"א תקמב, א, שמותר לעשות בשכר, בשביל טובת בעל הבית שיהיה לו מי שיעשה לו את מלאכתו.

וכן מותר לעבוד בשכר עבור צרכי אוכל נפש של המועד ומכשיריו. ולמד זאת באו"ה ('אפילו') בק"ו מדבר האבד. אולם התפלא שהאחרונים לא הזכירו זאת, ומשום כך כתב שלכתחילה יחפש מי שיעשה לו בחינם, ורק אם אינו מוצא יתן שכר. ובשו"ת זרע אמת (ח"ג נה) כתב שלא נאסרה כלל מלאכה עבור מאכלים ומכשיריהם במועד. ולשיטתו אף לכתחילה מותר לקבל על כך שכר (חיכו ממתקים תקמב, הערה ה).

וכתב שם בזרע אמת, שמותר לשלם לאומן עבור איפור או תסרוקת לאשה, שהוא מצרכי הגוף במועד. וכן מותר לקבל שכר עבור שמירה על תינוקות משום שהשמירה נחשבת כצרכי הגוף (שש"כ סו, הערה קס). וכן מותר מטעם זה לרופא לקבל שכר, שצרכי הגוף כדין מלאכת אוכל נפש (שש"כ שם).

וכן מותר לקבל שכר עבור עבודה לצרכי רבים, וכ"כ פמ"ג (תקמד, מש"ז א) ובאו"ה (א, 'צרכי רבים'). וכפי ששילמו שכר ליוצאים על הכלאיים (מו"ק ו, א).

נמצא שהאיסור הוא רק על צרכי המועד שהותר למענם מלאכת הדיוט. ונראה שהטעם, שכאשר משלמים על העבודה היא הופכת להיות חשובה כמלאכת אומן.

ז,ח – שלא מוצא פועל שיעשה בחינם

כתב הריטב"א (יב, א, 'האי'), אם בעל הבית אינו מוצא מי שיעשה את המלאכה בחינם, מותר לו ליתן לפועל שכר על מנת שיעשה את המלאכה, מאחר שהוא עושה לצורך המועד. וכתב באו"ה (תקמא, ה, 'אלא') שזה חידוש של הריטב"א ולא נמצא כן בפוסק אחר. ומשום כך הביאו במ"ב (תקמב, ב) בשם 'יש מן הפוסקים'. אבל למעשה נראה שסמך על כך בשעת הצורך, כיוון שיש ראשונים (כלבו ודעימיה, ונודע ביהודה מהדו"ת קד), שמתירים אף לכתחילה. וכתב בבאו"ה, שיש להעדיף תחילה גוי בשכר ורק אם לא ימצא יעשה ע"י ישראל בשכר. וכ"כ בשש"כ סו, מ.

מותר לתת שכר עבור עבודה בחוה"מ בדרך של הבלעה, כל שכן משבת (שו"ע תקלז, יד; שש"כ סו, מ).

תפריט