הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – כללי האסור והמותר

ב,א – המלאכה שנאסרה היא מלאכה שיש בה טורח

מו"ק ב, ב: "תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן…" רש"י ('בשלמא'): "בשלמא מועד משום הכי שרי דלא אסיר בשום מלאכה אלא משום טירחא". נראה מהגמ' שרק מלאכה שיש בה טורח נאסרה בחוה"מ. לסוברים שאיסור מלאכה מדרבנן, זה מה שאסרו רבנן. לסוברים שהוא מן התורה, התורה מסרה לחכמים לקבוע את האסור והמותר, והם קבעו שרק מלאכה שיש בה טורח אסורה. וכן במו"ק יג, א: "אמר רב אשי… מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן…"

וכ"כ בספר היראים (שד): "מכל מקום (בין אם איסור מלאכה בחוה"מ מן התורה או מדברי חכמים) למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכת חולו של מועד בטרחא, למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הלכך הלוואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת. והא דאמר רבא במו"ק (י, ב) פרקמטיא כל שהיא אסורה, היינו להוליך בשוק דאיכא טרחא, אבל בביתו דליכא טרחא נראה שמותר. וראיתי בני אדם שפורשים מלהלוות, ואני פרשתי כמה שנים, ואעפ"כ נראה לי מותר, ועל הפורש ועל המלווה קורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים". וכ"כ ראבי"ה (תתלה): "הלכך היכא דאיכא טרחה יתירה אסור, שליבו עצוב מפני הטורח".

וכן נראה משבולי הלקט (רכה, והובא בבאו"ה תקמה, ה, 'ואפלו') שלא נאסרה בחוה"מ אלא מלאכה שיש בה טורח, שכתב: "אגרות של רשות, יש מפרשים דזו היא שאילת שלום, דכיוון שאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא, ליכא טרחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל, הלכך מותר דלא הוי כי אם כמטייל בעלמא". והאוסרים כתיבה סתם, אוסרים מפני שהיא דורשת תשומת לב מרובה. וכ"כ מהרש"ל (הגהותיו על סמ"ג ל"ת ע"ה).

ב,ב – דעת המחמירים

אמנם מח"א (קט, יא) נראה שאוסר כל ל"ט מלאכות גם כשאין בהן טורח, שכתב: "הקושר והמתיר לא נזכר מה דינו. ונ"ל דמה שאינו לצורך המועד אסור לכו"ע". וזאת למרות שלכאורה אין טרחה בקשירה והתרה. וכ"כ חזו"א (או"ח קלה) לגבי הוצאה. וכתב בפס"ת (תקל הערה 4) בשם כמה אחרונים שנהגו כך, ולדעתם כל מלאכה שאינה לצורך המועד – אסורה, לפיכך שלא לצורך המועד אסור להוציא מרשות לרשות, לחתוך ניירות, לדבר בטלפון, לצלם, ליטול ידיים על גבי זרעים וכדומה. אמנם גם לפי המחמירים יש שהקלו בכיבוי חשמל מפני שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובנטילת ידיים על גבי עשבים, מפני שלא אסרו בחוה"מ אלא במתכוון לעשות את המלאכה האסורה, ולא כאשר אינו מתכוון למלאכה. כיוצא בזה כתב בשו"ת בצל החכמה ה, צה, שאדם שיש לו בכיסו חפץ, אינו צריך להוציאו לפני צאתו לרשות הרבים, כי אינו מתכוון להוצאתו.

ב,ג – העיקר כמתירים

אמנם לא מצאנו כדברי המחמירים בראשונים, אלא מצאנו בראשונים שכתבו להיפך, כפי שהובא לעיל מהיראים, שבולי הלקט, וראבי"ה. וכן כתב במאירי (מו"ק יח, ב, 'אין כותבין') במפורש, שאיסור הוצאה מרשות לרשות אינו נוהג בחוה"מ, וכ"כ בישועות יעקב (תרכט). וכך משמע מרוב רובם של האחרונים שלא הגדירו את איסור העבודה במועד על פי ל"ט מלאכות.

מקור חשוב לדין זה מבואר בב"י (תקמ, ב), שכתב בשם הראשונים, שמותר ליטול גבשושית שבבית, "אע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד, שרי בחול המועד כיוון שאינה מלאכה של טורח". והעתיקו המ"א (שם, ה). ואמנם בפמ"ג (שם, א"א ה), ביאר שאין הכוונה להתיר כל מלאכה שאין בה טורח, אלא רק כשיש בזה צורך המועד. אולם דעת רוה"פ גם כשאינו לצורך המועד, כל שאין בו טרחה מותר. וכן מבואר בשלחן עצי שטים (מובא בא"א בוטשאטש): "ונראה גם כן שיש היתר משני אופנים, אם מצד צורך המועד… אם מצד שאינו טורח גם בבית שלא ידור שם במועד ההוא וכגון כשדר בסוכה או בית הקיץ". וכ"כ ערוה"ש תקמ, ד. וכ"כ בספר עמק ברכה (א), ובחוהמ"כ (ב, הערה כה) כתב שכן סובר רשז"א, ומשום כך התיר הדלקת גפרור בסתם.

ועיין בשש"כ סח, הערה פג, מקורות רבים לדין הטרחה, ובדברי ספר משרת משה פ"ז מהל' שביתת יו"ט ס"ק ב, שכל איסורי מלאכה בשבת ויו"ט מותרים בחוה"מ, אבל מצוות עשה של שמחה חלה בחוה"מ, וכל עבודה וטרחה שמשביתה את השמחה אסורה. ולכן דבר האבד מותר וכו'. כך שאסור לעבוד בחוה"מ מדאורייתא, אבל לא משום איסור מלאכה אלא משום השבתת השמחה.

ב,ד – גזירות חכמים בשבת אינן חלות בחול המועד

ומוסכם על כולם שגזירות חכמים בשבת אינן חלות בחול המועד. וכפי שכתב בשש"כ סח, כו, שלא נאסרה בחול המועד הפרשת תרומות ומעשרות, ולכן מותר להפריש גם כשאין צריך לפירות במועד, וכן מותר לטבול כלים גם כשאינו מתכוון להשתמש בהם במועד. וכן איסור מוקצה אינו חל בחול המועד.

ב,ה – טורח הוא דבר שאורך זמן רב או דורש ריכוז רב

ונראה שיש שתי משמעויות למה שאמרו חכמים 'טירחא':

המשמעות הראשונה, שהמלאכה אורכת זמן רב, ואפילו בדברים שאינם מל"ט מלאכות, אם יש בהם טורח אסורים. כדוגמת מסחר והעברת חפצים, ועיין בפניני הלכה שבת כב, ב, שלדעת הרמב"ן פתיחת חנות אסורה מהתורה משום שנאמר שבתון. ואפשר שגם הרמב"ם מסכים לזה, עיין שם בהרחבות. ועיין עוד בדברי הרמב"ם (שבת כד, יב) על איסור מוקצה, שאחד הטעמים, כדי שלא יעביר אדם חפציו ממקום למקום, הרי שטרחה שהופכת את השבת לחול אסורה בחומרה כזו שגוזרים עבורה איסור מוקצה.

המשמעות השנייה, מלאכה שדורשת ריכוז ומאמץ, ועל כן מלאכת אומן נאסרה גם כשהיא נעשית בזמן קצר, כדוגמת כתיבה.

וכן נראה מדברי היראים שכתב: "דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הלכך הלוואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת". וכן נראה מא"א בוטשאטש שכתב (סו"ס תקלג): "וכן לפעמים אינו עושה רק מה שאין טרחא ולא שהיה דהוי ליה כנטילת גבשושית", ועוד כתב (תקלז): "ואין זה כנטילת גבשושית שמותר בחוה"מ ע"י שאין בו שהיה, כי הגסה הנ"ל יש בה שהיה מרובה". הרי שגם נטילת גבשושית מותרת מפני שפעולתה קצרה וקלה.

עוד מבואר מלשון שבולי הלקט סי' רכ"ה, שלא רק מעשה המלאכה בפועל קובע, אלא גם טרחת הלב וריכוז המחשבה, שאינה דומה כתיבת אגרת שלום שמפחיתותה אינה דורשת ריכוז ודקדוק, לאגרת שכותב בה אודות צרכיו שדורשת ממנו דיוק ודקדוק לכותבה כהוגן.

ב,ו – איסור מלאכה בחול המועד כדי שיוכלו לשמוח וללמוד

כתב ראבי"ה (תתלה): "לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לידע איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, הכל תלוי כדי שישמח במועד, ומתוך שמחה נוח לו ללמוד ולהבין בהלכות הרגל, כדאמרינן אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו'. הלכך היכא דאיכא טרחה יתירה אסור, שליבו עצוב מפני הטורח. וכן התירו לעשות מלאכה בדבר האבד או בשאין לו מה לאכול, כדי שיהא שמח במועד ועל דרך זה הולכים כולם". וזה ביאור מה שאמרו במו"ק יג, א: "אמר רב אשי… מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן, ארבעה עשר משום צורך יום טוב הוא, מידי דצורך יום טוב שרו רבנן, מדי דלא צורך יום טוב לא שרו רבנן".

וכ"כ הריטב"א מו"ק יג, א, ('אלא אמר רב אשי'): "כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא ושלא למעט בשמחת הרגל, ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד, כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב, וכן התירו שכר פעולה שאין לו מה יאכל".

תפריט