ג – משמעות כפרת יום הכיפורים

פורסם בקטגוריה פרק ו - יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ג, א – משמעויות המילה 'כפרה'

יום הכיפורים משמעותו יום כפרת עוונות, כאשר משמעות המילה 'כפרה' רבת משמעויות.

כפרה לשון כיסוי, כמו הכפורת שכיסתה את הארון, כך הכפרה מכסה על העוונות: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד). אבן עזרא (בראשית, שיטה אחרת דקדוק פרק ו): "וְכָפַרְתָּ – לשון מכסה. ובעבור זה נקרא הכופר 'כפר' מגזרת כפרת. וגם: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן (ויקרא ד, כו) כדרך כיסוי חטאה". מעין זה כתב רש"ר הירש (שם): "'כפר' קרוב ל'גבר', 'קבר'. הוראת היסוד: כיסוי מגן או מונע. הוא מגן על עצם, לבל יושפע מן החוץ, כך כאן וכך 'כפרת'. והוא מונע עצם מלהשפיע כלפי חוץ, כך: 'כפר פנים': לעצור כעס; 'כפר ברית' (ישעיהו כח, יח: וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם): לבטל את השפעת הברית. 'כפר' ביחס לחטא מצוי בשתי ההוראות – 'כפר על הנפש מן החטא': להגן על הנפש מפני תוצאות החטא, 'כפר על עוון', 'כפר על פשע' – לבטל את תוצאות החטא, למנוע את החטא מלהשפיע על הנפש".

ויש בכפרה גם משמעות של קינוח וניקוי, שהכפרה מקנחת ומנקה טינוף החטא. וכ"כ רש"י (דברי הימים א, כח, יז): "וְלִכְפוֹרֵי הַזָּהָב בְּמִשְׁקָל – כפורי כלי שרת לקנח בכלים הדם מהם, ודוגמא בפ' קמא דבבא מציעא ההוא גברא דכפר ידיה בגלימא דחבריה. וכל כפרה לשון קינוח וחטוי הוא". ועוד כתב (בראשית לב, כא): "ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד: וכפר ידיה (ב"מ כד, א), בעי לכפורי ידיה בההוא גברא (גיטין נו, א), וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש: כְּפוֹרֵי זָהָב (עזרא א, י), על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק".

ויש בכפרה גם לשון ביטול, כמו שאמר יעקב אבינו: "אֲכַפְּרָה פָנָיו", והכוונה שיבטל רוגזו של עשיו על ידי המנחה ששלח אליו: "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" (בראשית לב, כא). רש"י שם: "אֲכַפְּרָה פָנָיו – אבטל רוגזו, וכן: וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת (ישעיהו כח, יח), לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ (שם מז, יא)".

ויש בכפרה גם לשון פיוס: "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה" (משלי טז, יד). רש"י שם: "וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה – יפייסנה". אמנם לא ברור שיש כאן משמעות נוספת, שהרי יש בפיוס גם העברה וקינוח כפי שכתבו מצודות שם, וגם ביטול כפי שכתב אבן עזרא שם.

נדמה שיש בכפרה גם לשון כופר, החלפה, שהחטא שבא מכוחות הטומאה מוחלף ומוחזר למקומו על ידי השעיר המשתלח (שמות כא, ל): "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו". וכך הנוהגים במנהג הכפרות אומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי".

ועוד משמעות – לשון בשמים: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר" (שיר השירים א, יד), שאם התשובה מאהבה, הזדונות נהפכות לזכויות, ועולה ריח טוב. וכ"כ רש"י (שם): "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר – יש בושם ששמו כופר, כמו: כְּפָרִים עִם נְרָדִים (שה"ש ד, יג) ועשוי כעין אשכלות". מלבי"ם שם: "אֶשְׁכֹּל, תרגיש ריחו הנודף מרחוק, כי מן כרמי עין גדי במדבר אשר הוא חונה שמה, דומה לה כאשכול הכופר המשלח ריחו למרחוק".

ג, ב – שמחת הקב"ה בכפרת יום הכיפורים

תנא דבי אליהו רבה א: "יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד (תהלים קלט, טז), זה יום הכיפורים לישראל, שהוא שמחה גדולה לפני מי שאמר והיה העולם, שנתנו באהבה רבה לישראל. משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאין את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח של מלך, וכשהמלך יוצא ורואה הזבלים הוא שמח שמחה גדולה. לכך נדמה יום הכיפורים, שנתנו הקדוש ברוך הוא באהבה רבה ובשמחה, ולא זו בלבד אלא בשעה שהוא מוחל לעונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו אלא שמח שמחה גדולה, ואומר להם להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל".

ג, ג – אין לשטן רשות לקטרג ביום הכיפורים

יומא יט, ב – כ, א: "מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו. תניא: אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין. אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא – נהרדעא. דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח? והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא! אמר ליה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר? אמר ליה: לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (בראשית ד, ז). ושטן מאי אמר? אמר ליה: שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני. ממאי? אמר רמי בר חמא: השטן – בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני".

מדרש תהלים כז, ד: "רבנין פתרי קרא בראש השנה וביום הכפורים: אוֹרִי (תהלים כז, א) בראש השנה, שהוא יום הדין, שנאמר: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם (תהלים לז, ו). וְיִשְׁעִי ביום הכפורים, שיושיענו וימחול לנו על כל עונותינו. בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים (שם ב), אלו שרי אומות העולם. לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי, שהם באים לקטרג את ישראל ליום הדין. צָרַי וְאֹיְבַי לִי, את מוצא השטן בגימטריא שס"ה כמנין ימות השנה חסר חד, כל ימות השנה יש רשות להשטן להשטין לישראל, חוץ מיום הכפורים. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: אין לך רשות ליגע בהן, אף על פי כן לך וראה במה הן עסוקין. כיון שהולך ומוצא אותם כולם בתענית ובתפילה, ולבושין בגדים לבנים, ומעוטפים כמלאכי השרת – מיד חוזר בבושה ובכלימה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: מה מצאת בבניי? אמר לו הרי הן כמלאכי השרת, ואיני יכול ליגע בהן. מיד הקדוש ברוך הוא סובל אותו, ומבשר להם סלחתי לכם, מכאן ואילך אומרים ישראל: אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (שם ג), אומות העולם, לֹא יִירָא לִבִּי. אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, בתורה שנקראת זאת, שנאמר (ויקרא ז, לז): זֹאת הַתּוֹרָה. אמר ר' לוי: אכסיטורין שכתבת לי בתורתך, בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן (שם טז, ג)".

ג, ד – יום אחד בשנה חשוב שנה

כתב המאירי יומא יט, ב: "אף על פי שהתשובה ראויה כל השנה, בזמן עשרת ימי תשובה מחוייבת ביותר, עד שיתבונן שתכלית הכוונה במציאותו אינה רק לעבודת השם. והוא הרמז ביום הנבחר, ר"ל יום הכיפורים, שהיתה הכונה לעזוב בו כל צורך גופני ולהיות האדם כולו לה'. והוא שאמרו דרך צחות השטן בגימטריא שס"ד וימות החמה שס"ה, כלומר שיום אחד בשנה שאין לו רשות להשטין והוא חשוב שנה למבינים, והוא רמז אל התכלית אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ (דניאל יב, יב)".

אמנם באגודה כתב: "כי ביום הכיפורים אין לו רשות להשטין, ודוקא עבירות שנעשו באותו יום". וכ"כ תוס' הרא"ש.

ג, ה – ייעודו של יום הכיפורים שהעולם יתנקה מחטאיו

כתב בספר החינוך (מצווה קפה, מצוות עבודת יום הכיפורים): "משרשי המצוה, שהיה מחסדי הא-ל על בריותיו לקבוע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה תתמלא סאתם לסוף שנתיים או שלוש או יותר, ויתחייב העולם כליה. על כן ראה בחכמתו ברוך הוא, לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו הא-ל ברוך הוא אותו היום לכפרה, נתקדש היום וקיבל כח הזכות מאיתו יתעלה עד שהוא מסייע בכפרה. וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות: 'ויום הכיפורים מכפר', כלומר שיש כח ליום בעצמו בכפרה בעבירות קלות".

זמן הכפרה של יום הכיפורים

ג, ו – האם יום הכיפורים מכפר בכל רגע או רק בסופו

ירושלמי יומא פ"ח ה"ז: "כיצד הוא מכפר (מאימתי הוא מכפר, קרבן העדה)? רבי זירא אמר: כל שהוא (כל היום הוא מכפר מעט מעט מתחילת היום ועד סופו, פני משה וחידושי הר"ן שבועות יג, ב 1), רבי חנניה אומר: בסוף (היום הוא מכפר). מה מפקא מביניהון? מת מיד (בתחילת היום), על דעתיה דרבי זירא כבר כיפר, על דעתיה דרבי חנניה לא כיפר. אמר רבי זירא: מתניתא מסייעא לרבי חנניה: חומר בשעיר מה שאין ביום הכיפורים וביום הכיפורים מה שאין בשעיר, שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר והשעיר אינו מכפר אלא ביום הכיפורים. חומר בשעיר, שהשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים מכפר משתחשך".

הרי שלרבי זירא יום הכיפורים מכפר בכל רגע, ולרבי חנניה יום הכיפורים מכפר רק בסוף היום, ומסקנת הגמ' כרבי חנניה. וכ"כ התוס' (שבועות יג, ב, 'דעבד' בפירוש השני): "ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים, כדתניא: חומר בשעיר מביום הכפורים, שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך". וכ"כ רמב"ן יומא פז, ב, שאע"פ שאדם התוודה בתפילת ערבית של יום הכיפורים, צריך להתוודות בשחרית, מוסף, מנחה ונעילה, "שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיום הכיפורים עם חשיכה הוא מכפר". וכ"כ הריטב"א שבועות יג, ב: "ונראה דהלכתא כי הא מתניתא, וכרבי חנינא שיום הכיפורים לכשתחשך הוא מכפר". וכ"כ חידושי הר"ן (שבועות יג, א) שהלכה כרבי חנניה, שהרי רבי זירא בעצמו הביא ברייתא לסייע לשיטת רבי חנניה, וכ"כ ראבי"ה (יומא תקלא).

אמנם בבבלי כריתות ז, א, (ובשבועות יג, א-ב) למדנו שלדעת רבי יום הכיפורים מכפר גם בלי תשובה, וביאר רבא שמודה רבי שאם אכל או עשה מלאכה ביום הכיפורים, שיום הכיפורים אינו מכפר ללא תשובה. שאם לא נאמר כן, איך יתכן מקרה שאדם חייב כרת על חילול יום הכיפורים, "כרת דיום הכיפורים לרבי, כיון דבכל שעתא ושעתא מכפר, היכי משכחת לה?". והגמ' דוחה את דעתו של רבא ומביאה שני תרחישים שבהם יתכן עונש כרת על חילול יום הכיפורים גם לדעת רבי: א' אכל סעודה ביום הכיפורים ונחנק ומת, באופן שלא נשאר רגע ביום שיכפר עליו. ב' עשה מלאכה ביום הכיפורים סמוך לצאת היום, ולא נשאר רגע ביום שיכפר עליו.

הרי שמפורש שכל רגע ורגע מיום הכיפורים מכפר, כלשון הגמ' "כיון דכל שעתא ושעתא מכפר". וכך למד הרשב"א (שבועות יג, ב) מתירוצי הגמ' בשבועות וכריתות: "ולפי (מה) שתירצנו מתחילה דאכליה בלילה אי נמי ביממא וחנקתיה אומצא, דמשמע דיום הכיפורים מכפר מיד, אם לא מת מיד". וכ"כ הר"ש משאנץ (פירושו לתורת כהנים אחרי מות ח, א) שמוכח מגמ' זו שיום הכיפורים מכפר מיד.

וכ"כ גבורת ארי (יומא פה, ב) במסקנתו: "ושמע מינה דיום הכיפורים כל שעתא ושעתא מכפר ולא משתחשך". והוכיח דבריו מגמ' מפורשת בכריתות יח, ב, שיום הכיפורים מכפר כל רגע: "מי שבא בידו ספק עבירה ביוה"כ, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר". וכן העיר בחזו"א (חו"מ ליקוטים כד, לשבועות יג, א), מהגמ' בכריתות יח, ב.

ג, ז – יום הכיפורים מכפר מתחילת היום עד סופו

בספר (בהערה 1) הרב יישב את הדעות וכתב: "וכיוון שמדובר בעניינים רוחניים, יותר בולט בהם עניין "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", וצריך לומר שכפרת יום הכיפורים יש בה מדרגות, וכבר בלילה מתחילה הכפרה, שאז נעשית ההכנה לכפרה שעיקרה במשך היום, בכל שעה ושעה, והכפרה מתעצמת ונשלמת בסיום יום הכיפורים, שאז התענית מגיעה לשיאה".

וכ"כ בספר העיטור (הל' יום הכיפורים קז, ד): "וגרסי' בשבועות (יג, ב) חומר בשעיר מביום הכיפורים, ששעיר מכפר מיד, יום הכיפורים אין מכפר עד שתחשך. כלומר אינו משלים הכפרה מכל וכל עד שתחשך, אבל מכפר הוא כל היום". כלומר, אותה הראייה שלכאורה מפורש ממנה שיום הכיפורים מכפר רק בסופו, ביאר אותה העיטור שהכוונה היא שאין כפרה מלאה עד שתחשך.

וכך נראה מהלבוש תרז, א: "והנה מצות הוידוי מן הדין הוא כשיכנס יום הדין ויחשך ויתקדש היום שהוא זמן התחלת הכפרה…". וכך משמע משועה"ר תרז, א, שכתב כלבוש: "ואף על פי שהתוודה במנחה צריך לחזור ולהתוודות בערבית שהיא התחלת זמן הכפרה…" ואע"פ כן כתב שצריך להתוודות בכל תפילות יום הכיפורים: "שמא אירע לו דבר עבירה בכל היום, שיום הכיפורים מכפר עד סופו עם חשיכה". משמע שיש בכפרת יום הכיפורים מדרגות מדרגות.

ג, ח – הכפרה ביום

משנה מגילה כ, ב: "כל היום כשר… ולוידוי הפרים, ולוידוי מעשר, ולוידוי יום הכיפורים…". ובגמ' שם: "ולוידוי פרים – דיליף כפרה כפרה מיום הכיפורים, דתניא גבי יום הכיפורים: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ – בכפרת דברים הכתוב מדבר, וכפרה ביממא הוא, דכתיב (ויקרא טז, ל): בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

וכך למדנו בכריתות ז, א, ובשבועות יג, א, שרק יומו של יום הכיפורים מכפר ולא לילו. שהרי הגמ' שם מציעה לומר שחובת הכרת של העושה מלאכה ביום הכיפורים היא על מציאות שאדם עשה מלאכה בלילה, ומת קודם עלות השחר, שאז אין יום הכיפורים מבטל את הכרת. והסביר רש"י (כריתות שם): "יום הכיפורים אינו מכפר אלא היום, כדכתיב (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה".

אמנם לעיל למדנו שישנה דעה בירושלמי שכל רגע של יום הכיפורים מכפר, מכניסת היום, וכך מתבאר מדברי אביי בכריתות יח, ב, שהכפרה ביום הכיפורים מתחילה כבר מהערב. וכך מוכח מהלבוש ושועה"ר לעיל, שערבית היא תחילת הכפרה. ולכן כתב הרב בספר (הערה 1) שכבר מהלילה מתחילה כפרת יום הכיפורים כהכנה לקראת היום: "וצריך לומר שכפרת יום הכיפורים יש בה מדרגות, וכבר בלילה מתחילה הכפרה, שאז נעשית ההכנה לכפרה שעיקרה במשך היום, בכל שעה ושעה, והכפרה מתעצמת ונשלמת בסיום יום הכיפורים, שאז התענית מגיעה לשיאה".

ג, ט – מת בערב או במוצאי יום הכיפורים

כתובות קג, ב: "מת בערב יום הכיפורים – סימן רע לו, במוצאי יום הכיפורים – סימן יפה לו". רש"י: "במוצאי יום הכיפורים – נמחלו עוונותיו וסימן יפה לו".

כתב בעיון יעקב: "שמעתי שחסיד אחד מת בערב יום הכיפורים, ודרש עליו גדול אחד להסיר התלונה מעליו שמת בערב יום הכיפורים, ואמר היינו פירושו דמת בערב יום הכיפורים היינו שמת בלא תשובה מקודם, מה שאין כן חסיד כזה ששב בכל יום שמא ימות למחר, מקרי לדידיה מוצאי יום הכיפורים שסימן יפה לו".


  1. . בקרבן העדה פירש: "מיד בכניסתו".
פורסם בקטגוריה פרק ו - יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן