הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ז – הדברים שאינם מתכפרים ביום הכיפורים

הדברים שאינם מתכפרים ביום הכיפורים

ז, א – חייבי קרבן חטאת ואשם ודאי

משנה כריתות כה, א: "חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים – חייבין להביא לאחר יום הכיפורים".

הגמ' שם כה, ב, שואלת מנא הני מילי, ואחרי דחיית לימודו של רב דימי ולימודו הראשון של אביי, מביאה הגמ': "אלא אמר אביי, מרישיה דקרא (ויקרא טז, כא): וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ותניא: עֲוֹנֹת – אלו זדונות, וכן הוא אומר (במדבר טו, לא): עֲוֹנָה בָהּ (והא מזיד הוא, רש"י. וכמעט על כל העוונות במזיד לא מביאים קרבן). וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם למה לי? לאקשויי לפשעים: מה פשעים דלאו בני קרבן, אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר".

וכ"כ הרמב"ם הל' שגגות ג, ט: "חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום כפורים חייבין להביא לאחר יום הכפורים".

ז, ב – חייבי אשם תלוי

משנה כריתות כה, א: "וחייבי אשמות תלויין – פטורין. מי שבא בידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר". ובגמ' שם כה, ב: "מנהני מילי? א"ר אלעזר: אמר קרא (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' וגו', חטא שאין מכיר בו אלא המקום (שלא נודע לו שחטא, רש"י) – יום הכפורים מכפר".

וכ"כ הרמב"ם הל' שגגות ג, ט: "וחייבי אשמות תלויין פטורין, שנאמר (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, כך למדו מפי השמועה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה' נתכפר לו, לפיכך מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה – פטור מאשם תלוי, שכל היום מכפר. נמצאת למד שאין מביאין על לא הודע של יום הכפורים אשם תלוי אלא אם לא כפר לו יום הכפורים, כמו שיתבאר".

ז, ג – חייבי מלקות ומיתות בית דין

כריתות כו, א: "ואמר רב תחליפא אבוה דרב הונא משמיה דרבא: חייבי מלקיות שעבר עליהן יום הכיפורים – חייב. פשיטא, מאי שנא מחייבי חטאות ואשמות ודאין? סלקא דעתך אמינא: התם ממונא הוא (וכיון דאפשר לשלם לא פטר ליה יום הכיפורים, דבתשלומי ממון לא שייכא כפרה, רש"י), אבל הכא דגופא הוא אימא לא, קמ"ל. והא אנן תנן: הודע ולא הודע עשה ולא תעשה! לא קשיא: הא דאתרו ביה, הא דלא אתרו ביה". לכן אם התרו בו והתחייב מלקות, גם אם עבר יום הכיפורים עדיין נותר בחיובו.

בבאר שבע (כריתות שם) כתב שכל שכן שחייבי מיתות בית דין שהתרו בהן חייבים מיתה אף אחר יום הכיפורים. 1

הרי לנו שיום הכיפורים מכפר על כל סוגי העבירות שאין בית דין של מטה מעניש עליהן, אך אם התחייב בעונש, יום הכיפורים לא מכפר עליו.

ז, ד – התחייב בתענית לפני יוה"כ חייב להתענות אחרי יוה"כ

כתב הט"ז (או"ח רפח, ג): "לפי הסברא נראה דאחר יום הכיפורים אין צריך תענית לתענית שבת, אפילו אם לא התענה ביום הכיפורים מחמת אונס. דיום הכיפורים מכפר על עשה ועל לא תעשה שעבר, ובודאי חייב על זה כמה תעניתים, ויום הכיפורים מכפר, כל שכן בזה, כן נראה לי ברור".

אמנם בשו"ת רב פעלים (או"ח א, לג) נשאל: "שמש בית הכנסת בערב יום הכיפורים אחר סעודה המפסקת נפל הספר תורה מידו לארץ כשהביאו להיכל להניחו בתוך התיק, אם צריך להתענות אחר יום הכיפורים יום אחד בעבור זה או סגי ליה בתענית של יום הכיפורים לכפר עליו".

והשיב שחייב להתענות ואין יום הכיפורים מכפר עליו, והביא ראייה ממה שכתב השו"ע תקסח, ה, על מי שהתענה תענית חלום בערב יום הכיפורים שחייב להתענות אחרי יום הכיפורים, ויום הכיפורים לא מכפר עליו. והביא את הט"ז וחלק עליו: "דיש לומר מאחר דחז"ל גזרו על המתענה בשבת שיתענה תענית לתעניתו, נתחייב זה לשלם, ואין יום הכיפורים פוטרו במידי דנתחייב לשלם, אף על פי שהתשלומין היא בגופו, ולא בממון דאיכא הפסד לקופה של צדקה".

ולמד גם מהגמ' בכריתות שהובאה לעיל: "וכן מצאתי בס"ד בהדיא בגמרא דכריתות דף כו, א, דאמרו: חייבי מלקיות שעבר עליהם יום הכיפורים – חייב, ומקשי פשיטא, ומשני סלקא דעתך אמינא התם ממונא הוא, אבל הכא דגופיה הוא אימא לא, קמ"ל ע"ש. נמצא כל היכא דהושת עליו איזה עונש, אפילו שהוא עונש בגופו, כיון דאפשר לשלומי אין יום הכיפורים פוטרו, אלא בעי לשלומי ולא יהיה חוטא נשכר. והוא הדין בתענית חלום בשבת, כיון דגזרו עליו חז"ל תענית צריך לשלם, ואין יום הכיפורים פוטרו. וכן הענין בנידון דידן, כיון דנתחייב בערב כיפור תענית בעבור הספר תורה, צריך לשלם כאשר יושת עליו, ואין יום הכיפורים פוטרו, אף על גב דהתשלומין היא בגופו וליכא הפסד הקדש או עניים בזה, וכאשר הבאתי מן הגמרא דכריתות הנזכר".

ז, ה – אחטא ואשוב

משנה יומא פה, ב: "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". וביאר בתוספת יום הכיפורים שם: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כלומר דלא יעזרוהו מן השמים". ועוד יותר כתב הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות (חקור דין א, כ): "אותה ששנינו: אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ליכא לפרש בבן ברית חיזוק לב פרעה וסיחון להשמדם עדי עד, כי הם וכל כיוצא בהם אינם בכלל תקנת השבים, ואוקמינהו רחמנא אדינייהו. אלא למנוע ממנו בתחילת תשובתו הסיוע מלמעלה, שאמרו עליו (יומא לט, א): אדם מקדש עצמו מעט מלמטה ובעולם הזה, מקדשין אותו הרבה למעלה ובעולם הבא".

וכ"כ הרב בספר: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כלומר מקשים עליו להתעורר לתקן את מעשיו. אמנם אם למרות הקשיים יתאמץ לשוב בתשובה, תשובתו תתקבל".

ז, ו – הגדרת אחטא ואשוב והטעם לחומרת העוון

כתב הרמב"ם הל' תשובה ד, א: "עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. ארבעה מהן עוון גדול, והעושה אחד מארבעתן – אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו… והאומר אחטא ואשוב, ובכלל זה האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר". אך לא ביאר הרמב"ם מיהו האומר אחטא ואשוב, ומדוע עוונו גדול כל כך.

ביאר המאירי (חיבור התשובה מאמר א, פרק ג, עמ' 67-68), שאדם שלא מסוגל לעמוד בפני יצרו, אפילו אם הוא חוטא מתוך רצון שישוב אח"כ – אינו נחשב בכלל אחטא ואשוב. אלא האומר אחטא ואשוב הוא מי שיכול לעמוד כנגד יצרו ולא לחטוא, אבל מכיוון שהוא יודע שיוכל לשוב אח"כ – חוטא, ובכך הוא משתמש בתשובה כדי לחטוא. ונמצא שלולא מציאות התשובה, לא היה חוטא.

וז"ל המאירי: "וראיתי מי שהתפלא מה היא החומרא הגדולה הנמצאת בזה העון, בסיבת היות מחשבתו לשוב ממנו בעת היעשותה, אחר שהעבירה ההיא אינה חמורה בעצמה, עד שמי שיעשנה בבלתי מחשבת התשובה יהיה מאותם שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. איך יתאמת במי שחטא ובעת חטאו היה בליבו תכלית כוונת המרד, ר"ל שלא היתה מחשבתו לשוב ממנו, שתהיה מחילת חטאו וסליחת עוונו קרובה ממי שבעת חטאו לא מרד תכלית המרד, אבל שהחליש כח המרד בהיגמר בדעתו היותו שב ממנו…

ולפי מה שנמשכתי לבארו דעתי בכוונת רבותינו שהיא באדם שבעת עשותו העבירה יכיר צורך התשובה, אין יצרו מושקע ומוטבע בגנות המידות כל כך שלא יוכל לכבשו בהשתדלות מעט, אבל לא חשש לקנתר עם יצרו ולאציל ממנו את אשר שאלו עיניו, מצד היותו נשען על התשובה. ולולא דעתו תועלת התשובה ושהיא מכפרת לשבים, כבר היה מעמיד עצמו, אבל הביאו לזה הישענו על מה שידע מתועלת התשובה… ונמצא שההישענות על חסד השם, ר"ל התשובה, הביאו לאלה החטאים, לא תגבורת היצר. אם כן שכר התשובה יוצא בהפסדה בהיותה מחטיאה האדם על צד ההישענות עליה. ולולי הבטחון בה, לא עבר זה ולא חטא כי לא עכרו תגבורת היצר, ונמצא אם כן היות חסד השם סיבת החטא. בכיוצא אמרו שאין מספיקים בידו לעשות תשובה.

וזה אמנם מעיון מאזני היושר ומנקדת משפטי המידות התוריות, שזה בלי ספק גדול עונו מנשוא, בעשותו חסד השם סיבת החטאים, אחר שהיה יכול למחות ביצרו ולא חשש למחות בו מצד השענו על התשובה, בדעתו תועלתה בכל צד ובכל זמן. אבל מי שתקפו יצרו ולא יוכל טבעו להסתלק מן העבירה בשום פנים, ואף אם יחשוב שאין לו תועלת בתשובה יגבירהו יצרו לעבור בזה, לתוקף יצרו ולחולשת שכלו, בזה הגדיל השם חסדו לפתוח לו דרכי התשובה, ועל זה הצד היה בעל תכלית המרד קרוב לתשובה יותר ממי שאינו ראוי בתכלית המרד, ואין הפרש בו אם היה דעתו לשוב בעת חטאו אם אין".

וכ"כ הרב בספר: "כאשר אדם חוטא על סמך שישוב אח"כ בתשובה, נמצא שרעיון התשובה הוא שגרם לו להגדיל את חטאיו". 1

ז, ז – אחטא ויום הכיפורים מכפר

משנה יומא פה, ב: "האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר". הרמב"ם (הל' תשובה ד, א) כתב שהאומר אחטא ויום הכיפורים מכפר הוא בכלל האומר אחטא ואשוב. וביאר בפיהמ"ש (יומא ח, ז): "כלומר לא יסייעו ה' לעשות ביום צום כיפור מה שבו יהיה ראוי שיתכפר לו באותו היום".

בגמ' יומא פז, א, מבואר שדין זה נכון אף לדעת רבי הסובר שיום הכיפורים מכפר ללא תשובה: "אחטא ויום הכפורים מכפר – אין יום הכפורים מכפר. לימא מתניתין דלא כרבי, – דתניא: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר? אפילו תימא רבי, אגב שאני (מאחר שעליו הוא סומך לחטוא אינו מכפר, רש"י)". 1

ז, ח – עבירות שבין אדם לחברו

משנה יומא פה, ב: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

בפשטות דין זה מוסכם אף על רבי הסובר שיום הכיפורים מכפר אפילו ללא תשובה (עיין לקמן ח, א-ה), וכ"כ באר שבע (כריתות ז, א): "כל עבירות שבתורה כו'. פירוש עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו – גם רבי מודה שאין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, כדתנן בפרק יום הכפורים (יומא פה, ב)". וכ"כ תוספת יום הכיפורים (יומא פה, ב, 'מיתה'): "גם רבי מודה שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, כדדרש ראב"ע במתני', ואף על גב דקתני רבי: חוץ מפורק עול, ולא קתני נמי חוץ מעבירות שבין אדם לחבירו, הא קי"ל (עירובין כט, א) אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ". וכ"כ מנחת חינוך (שסד, לב), ומהר"י ענגיל בגליוני הש"ס (יומא פה, ב).

אמנם חידש החת"ס (חידושי חת"ס השלם לשבועות יג, א), שלרבי יום הכיפורים מכפר גם על עבירות של בין אדם לחברו (אמנם רק כלפי שמיא, אבל בפועל, חובה לכו"ע לתקן את העוול כלפי חברו ולפייסו): "ונראה לי ליישב דברי התוס' ישנים, דלרבי דיום הכיפורים מכפר בלי תשובה יש לומר הטעם כי עיצומו של יום בקדושתו בסגולתו מכפר, אם כן הוא הדין דמכפר עבירות שבין אדם לחבירו גם כן. רק אי יום הכיפורים בעי תשובה לפני המקום ב"ה, הוא הדין דבעי שירצה ויפייס את חבירו שחטא נגדו. מכל מקום בכל זאת גם אחר יום הכיפורים צריך לפייסו ולהחזיר לו מה שגנב ולתקן העולה שעשה לו, כמו חייבי חטאות שמחויבים להביא החטאות אחר יום הכיפורים ולהתוודות עליהם הגם ששעיר המשתלח מכפר על כל עבירות לגמרי, כדאיתא ברמב"ם ריש הל' תשובה. וצריך לומר דכל מה שיכול לתקן יתקן, ואם אי אפשר אז שעיר המשתלח מכפר לגמרי".

ז, ט – המבעט בכפרתו

ירושלמי שבועות פ"א ה"ו: "האומר אין העולה מכפרת, אין העולה מכפרת – מכפרת היא על כורחו. האומר אין יום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים – מכפר הוא לו על כורחו. אי איפשי שיכפר לו – אין מכפר לו על כורחו. א"ר חנינה בי ר' הילל: לא מסתברא דאלא חילופין, לא כולא מן בר נשא מימר למלכא דלית את מליך?!". מח' זו מובאת גם בירושלמי יומא פ"ח ה"ז.

לדעה הראשונה, אם אדם מבעט בכפרת יום הכיפורים ('אי אפשי שיכפר לו'), אין יום הכיפורים מכפר עליו, ורבי חנינה חולק ואומר שאי אפשר להגיד למלך שהוא אינו מולך, ויום הכיפורים מכפר עליו בעל כרחו. 1

גם בבבלי (כריתות ז, א) נחלקו בזה רבי יוחנן וריש לקיש: "רבי יוחנן אמר: במבעט, דקאמר אין יום הכפורים מכפר, דאי הדר ביה בתר יום הכיפורים בעי לאיתויי אשם תלוי. וריש לקיש סבר: מבעט נמי מכפר עליה יום הכיפורים". 1

פסק הרמב"ם (הל' שגגות ג, י): "אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהם אינם מכפרין לו. כיצד? היה מבעט והביא חטאתו או אשמו, והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין לו, אף על פי שקרבו כמצותן – לא נתכפר לו, וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו. וכן המבעט ביום הכיפורים – אין יום הכיפורים מכפר עליו. לפיכך אם נתחייב באשם תלוי ועבר עליו יום הכיפורים והוא מבעט בו – הרי זה לא נתכפר לו, וכשיחזור בתשובה אחר יום הכפורים חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו".

וכ"כ הרמ"א תרז, ו: "יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו, אבל המבעט בו ומחשב בלבו: מה מועיל לי יום כיפור זה, אינו מכפר לו".

בפשטות, אין מחלוקת האמוראים בדין מבעט בכפרתו תלויה במחלוקת בין רבי וחכמים אם יום הכיפורים מכפר ללא תשובה (להלן ח, א-ה), שגם רבי יכול להסכים שמי שמבעט ביום הכיפורים, יום הכיפורים אינו מכפר עליו. וכך משמע מהתוס' (שבועות יג, א, 'דאי') שגם לדעת רבי מי שמבעט ביום הכיפורים, אין יום הכיפורים מכפר עליו.

אמנם הרשב"א (שבועות יג, א), הביא את הירושלמי בביאור דעת רבי: "בירושלמי אמרו: משל למי שאינו מודה שמכפר דאפילו הכי מכפר, מי אפשר למלכא למימר לית את מליך?!".


  1. . ותמה הבאר שבע (בהגהה) על הרמב"ם מדוע לא הביא דין זה שחייבי מלקות ומיתות בית דין חייבים גם אחר יום הכיפורים.
  2. . יש שפירשו אחטא ואשוב אחרת, כפי שכתב בלקט יושר (א, עמ' 139): "אחטא ואשוב – זה גוזל על מנת לעשות מצווה".
  3. . בתוספת יום הכפורים (יומא פז, א) דייק דין זה מהפסוקים: "ובזה יובן מה שאמר הכתוב בפרשת אמור (ויקרא כג, כח): וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא, גם בפרשת אחרי מות (שם טז, כט-ל): וְכָל מְלָאכָה כו' כִּי בַיּוֹם הַזֶּה כו', כלומר לא תעשה מלאכה על סמך דיום הכיפורים מכפר לשאינם שבים, דאגב שאני".
  4. . כך ביארו מראה הפנים ביומא פ"ח ה"ז, רבי צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין יד, ה). אמנם לפי גירסת הירושלמי ביומא, הדעות הן הפוכות, לדעה הראשונה אם אדם אומר שהוא לא רוצה שיוה"כ יכפר עליו, יוה"כ מכפר עליו בעל כרחו. ורבי חנינה חולק ואומר שאם אדם מבעט בכפרת המלך, ודאי שהמלך לא יכפר עליו. וכך פירשו קרבן העדה ופני משה גם את הירושלמי בשבועות.                ←

    בתקנת השבין (סימן יד, אות ה) דחה פירושם של קרבן העדה ופני משה: "ועיין בפירוש הפני משה (פרק א' מהלכות שבועות הלכה ו') דמפרש הא דאמר ר' חנינה בריה דר' הלל שם אחר כך: לא כולה מן הדין בר נש מימר למלכא לית את מלך, בא לחלוק אדלעיל ולומר דאיפכא מסתברא, ודבקרבן מכפר בעל כרחו דמכל מקום הקריב, יעוין שם. ורצה לומר זהו פשיטת תלמודין הנזכר דעולה דורון ודוקא בעולה קאמר, אך באמת פירושו דחוק ורחוק מאוד בעיני במשמע לשון הירושלמי, וגם פירוש הקרבן עדה שם בזה דחוק.

    ולדעתי פשוט בהיפך מדברי שניהם, דר' חנניה בריה דר' הלל אדלעיל קאי, לפרש טעמא דיום הכיפורים מכפר בעל כרחו, דכפרתו מצד ה' יתברך והתגלות אור פני מלכותו ולא וכו' שאין לומר אינך מלך דבעל כרחו הוא מולך עליו ועל כן בעל כרחו הוא מכפר, מה שאין כן קרבן דבא לכפר על ידי מעשה דידיה, בדידיה תליא שלא יתכפר על ידי זה. דביד האדם להתנות על מעשיו בפעולותיו כרצונו, ואדרבה דברי ר' חנניה בריה דר' הלל מסייעים ומסכימים עם הקודם, ושוב מצאתי ביפה מראה שם (יומא סימן ג') דיבור המתחיל מכפר פירש כן, ולא ידעתי למה נדו הם מפירוש זה הפשוט וברור".

    נלענ"ד שאפשר לבאר את הירושלמי כך: "האומר אין העולה מכפרת, אין העולה מכפרת (כלומר מכריז פעמיים שאין העולה מכפרת עליו) – מכפרת היא על כורחו. האומר אין יום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים (כלומר מכריז בהתרסה פעמיים שאין יוה"כ מכפר) – מכפר הוא לו על כורחו. אי איפשי שיכפר לו – אין מכפר לו על כורחו (כאן לא התריס כנגד העולה או יוה"כ אלא אמר שאין רצונו שהוא עצמו יתכפר בכך – אין לו כפרה, כי כך רצונו). א"ר חנינה בי ר' הילל: לא מסתברא דאלא חילופין, לא כולא מן בר נשא מימר למלכא דלית את מליך" (ור' חנינה אמר: גם בזה אינו יכול לבטל רצונו של המלך לכפר).

  5. . הגמ' אומרת שנחלקו במח' אביי ורבא לגבי האומר לא יתכפר לי חטאתי.

תפריט