יב – שידוכים

פורסם בקטגוריה פרק ו - יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

שידוכים ביום הכיפורים

יב, א – שידוכים ביום הכיפורים

משנה תענית כו, ב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא, ל), ואומר: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ (שם לא). וכן הוא אומר (שה"ש ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו".

בתפארת ישראל (על המשנה תענית ד, ח, יכין סג), כתב: "אף על גב דביום הכיפורים לא שייך שישוררו בחור שא נא וכו', דוכי סלקא דעתך שישראל קדושים יתעסקו ביום הכיפורים הקדוש והנורא בשידוכים! על זה משיב: וכן הוא אומר וכו', דביום הכיפורים התכוונו להקב"ה שנקרא בחור בשיר השירים כולו, דנאמר בָּחוּר כָּאֲרָזִים (שיר השירים ה, טו)". 1

אמנם פשטות לשון המשנה שמנהג השידוכים התקיים הן ביום הכיפורים והן בט"ו באב. וכך מבואר בירושלמי כתובות פ"א, ה"ב: "משנה: האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת: בתולה נישאתי, והוא אומר: לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע – כתובתה מאתים". ובגמ' שם: "יוצאה וראשה פרוע. רבי חייה בשם רבי יוחנן בגין אילו שיצאו ביום הכיפורים וראשה פרוע, ועידיה מעידין אותה שלא נבעלה". קרבן העדה: "כגון אלו שיצאו ביה"כ וכו'. כלומר לאו בשעת החופה איירי, אלא שעדים מעידין שיצאה וראשה פרוע ביום הכיפורים, שבנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים כדתנן בסוף מסכת תענית".

וכ"כ ריטב"א (ב"ב קכא, א), ומהרש"ל (יש"ש גיטין א, יח). וכן מוכח מסתימת פירושם של פוסקים רבים שלא חילקו בין יום הכיפורים לט"ו באב.

בברכי יוסף קמא, ד, חידש שבנות ישראל היו יוצאות במוצאי יום הכיפורים.

יב, ב – ביאור הרב גורן

במועדי ישראל (עמ' סה-סו) ביאר הרב גורן שדברי המשנה בתענית "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" כוּוְנוּ לתקופת בית ראשון, שעדיין לא היה נוסח תפילה אחיד לכל ישראל, "ומכיוון שסדר התפילות עוד לא היה קיים וטרם תיקנו גם תפילת נעילה באותו זמן, לא היה צריך כל אחד מישראל להתוודות על חטאיו, כי הכהן הגדול היה מתוודה ביום הכפורים בעת שילוחו של השעיר המשתלח בעבור כל ישראל… לכן היה כל אחד מישראל פנוי לשמחה ולמחולות כדי להודות ולהלל להקב"ה על שנתקיים בהם דברי הכתוב (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, לכן נקבע בין הערביים של יום הכיפורים כיום טוב של שמחה ומחולות לבנות ולבני ישראל, וכיום של שידוכין על טהרת הקודש".

אולם מאז ימי בית שני, שלשון של זהורית כבר לא הלבינה ביום הכיפורים, אופיו של יום הכפורים השתנה והוא הפך להיות יום של צום, ווידוי וחשבון נפש, ובמיוחד לאחר שתיקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילות והווידויים, ולכן כבר לא התקיים מנהג זה.

יב, ג – המנהג ללבוש בגדי לבן זכר למנהג השידוכים

כתב הריטב"א (ב"ב קכא, א, 'בכלי'): בכלי לבן. פי' ללמד כי יצר הרע מסולק מהם ושהם נקיים מחטא, כמה דכתיב (קהלת ט, ח): בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, ובמדרש אמרו שראוי ללבוש לבנים ביום הכיפורים על שם כך, וזהו שהיו בנות ישראל אומרות: בחור שא נא עיניך וראה וכו', ולא היו חוששין ליצר הרע". 1

יב, ד – צורת השידוך

כתב המכתם (תענית לא, א): "יש תמהין על זה המנהג איך היה טוב בעיני חכמים שיחטפו איש אשתו, וח"ו כאילו היו בנות ישראל כהפקר. ואין זה תימה, כי יש לדעת שכל מי שהיתה ידו משגת להשיא בתו לא היה שולח שם בתו… ועם זה היה המנהג יפה וטובה לה הרבה מן הבנות שלא היתה יד אביהן משגת, ואולי היו יושבות עד שתלבין ראשן, ובזה היו יוצאות לאור על ידי הבחורים שבוחרים, או ביחס או במשפחה או בנוי. מוסף על כל זה שהיו דורות כשרים והיו עושין מעשיהם לשום שמים".

יב, ה – יום חתונתו – יום הכיפורים

במשנה למדנו: "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה". כתב רש"י: יום הכיפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות", וכ"כ רע"ב על המשנה.

ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק לחמשה עשר באב אות ב): "ומה שלא חשבו את חג השבועות ליום טוב גדול שהיה יום חתונתו שבו ניתנה תורה, הוא מפני שבלוחות הראשונות שהיה רק מצד אתערותא דלעילא בחינת תורה שבכתב לא היה בזה עוד בירור שיתקיים, ולזה לא נקרא עוד יום חתונתו. רק דייקא על ידי הלוחות שניות שהוא מצד אתערותא דלתתא, והוא ענין התרבות תורה שבעל פה מצד המקבל, כמאמר חז"ל (נדרים כב, ב): אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, כמו שנאמר (קהלת א, יח): כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, היינו שדייקא על ידי רוב כעס נצרך לתיקונו הרוב חכמה שהוא התרבות תורה שבעל פה וגזירות החכמים שעושים החכמים מעצמם, ונקרא גם כן תורה כמו תורה שבכתב. ולזה יתכנה העיקר לקרות יום חתונתו שזהו עיקר חיתון של הזיווג, כמו שנכתב הנוסח בהכתובה: וישלטו בנכסיהון שוה בשוה, היינו שיהיה שליטה להמקבל לעשות התורה שבעל פה שהוא מצידו כתורה שבכתב שהוא תורה מן השמים מצד המשפיע. וזה נגמר דייקא ביום הכפורים שניתנו בו לוחות אחרונות ונקרא זאת יום חתונתו בחינת אירוסין כנ"ל".

יב, ו – יום שמחת ליבו זה בנין בית המקדש

כתב הכלבו (סו, 'אמרו'): "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שה"ש ג, יא), כלומר שיום הכיפורים נקרא יום שמחה, כמו שאמרו: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זו מתן תורה, שנתחתן הקדוש ברוך הוא עם ישראל, ביום שעמד על הר סיני היו כמו הארוסין, ויום הכיפורים היו כמו הנשואין. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין המשכן, שצוה בו למחרתו ואמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח)".

יב, ז – שמחת חנוכת בית המקדש דוחה את יום הכיפורים

מועד קטן ט, א: "אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה (שחנך שלמה את בית המקדש) לא עשו ישראל את יום הכיפורים (שאכלו כל שבעת ימי חינוך קודם החג, וחמישי של קודם החג – יום הכיפורים, רש"י), והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא. מאי דרוש? אמרו: קל וחומר: ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם, וקרבן יחיד (נשיאים דקרבן המזבח) – דוחה שבת דאיסור סקילה; מקדש, דקדושתו קדושת עולם, וקרבן צבור (דכתוב וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, שכל ישראל הקריבו קרבנות בחנוכת בית המקדש) ויום הכפורים דענוש כרת – לא כל שכן? – אלא אמאי היו דואגים? – התם צורך גבוה, הכא צורך הדיוט (דאכלו ושתו ובשלו מאכלים ביום הכיפורים). הכא נמי, מיעבד ליעבדו, מיכל לא ניכלו ולא לישתו! – אין שמחה בלא אכילה ושתיה".

ומבררת הגמ' מנין שמה שאכלו ושתו ביום הכיפורים לא נחשב עוון: "יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא. ומנלן דאחיל להו? דתני תחליפא: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (מל"א ח, סו). לְאָהֳלֵיהֶם – שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה. שְׂמֵחִים – שנהנו מזיו השכינה. וְטוֹבֵי לֵב – שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר. עַל כָּל הַטּוֹבָה – שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא… לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ – דאחיל להו עון יום הכפורים". 1

רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק מוצאי יוה"כ ב) ביאר העניין: "וכן ענין הבת קול בגמרא (מו"ק ט, א): יצתה בת קול ואמרה: כולכם מזומנין לחיי עולם הבא. שבאמת למה אכלו ביום הכיפורים, וכי שכחו ח"ו כל ישראל קדושת יום הכיפורים? אך, באמת מצינו (תיקוני זוהר כא) על שם יום הכיפורים, דעתידן לאתענגא ביה ולשנוי ליה מעינוי לעונג, ומה דאיהי שכינתא אסור וכו' כנעילת הסנדל, בהאי זימנא אתמר (שיר השירים ז, ב): מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים וגו'. נראה שלעתיד יתבטל עינוי נעילת הסנדל. וכן הזיווג יהיה הזמן ביום הכיפורים, כשיגיע הזמן שיהיו נגאלין בתשרי כאמור כנראה מזוהר הקדוש (פר' פנחס ח"ג ריד, ב). ואז יהיה רק מצוות עינוי התענית מאכילה ושתיה, שהתורה לא תשתנה ח"ו, ואף אחר התיקון יהיה נצרך התענית לכפר על העבר… ואז סברו שכבר הגיע זמן התיקון, ויהיה שלמה משיח, ולכן סברו שאין צריך תענית וסברו שאין עוד מקום לתענית יום הכיפורים. אך אחר כך הרגישו שכל על פנים נצרך התענית לכפר העבר, וכמו שמובא בזוהר הקדוש (שם), ונצטערו, ויצאה בת קול: כולכם מזומנין לחיי עולם הבא". (ע"ע דובר צדק ד, קפד עמ' 240 מהדו' הר-ברכה).


  1. . וכ"כ בספרים רבים בדעת רב האי גאון ורב שרירא גאון. וז"ל רה"ג (כמובא במדרש אלציאני, בספר אוהל דוד ששון, עמ' 57-58): "לא נאמר שבנות ישראל יוצאות וחלות בכרמים ואומרות שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך, אלא על ט"ו באב בלבד, כדרך שעשו בנות שילה". וז"ל רב שרירא גאון: "שזה שהיו אומרים בחור שא נא עיניך אינו ביום הכיפורים, לפי שאין משליטין יצר הרע ביום הכיפור".

    נלענ"ד שאולי אפשר להסביר שגם לדעת רה"ג ורב שרירא גאון שידוכים היו מתקיימים ביום הכיפורים, אלא שביום הכיפורים נזהרו יותר בצניעות כדי להישמר מיצר הרע ולכן הבנות לא דיברו כ"כ, ובט"ו באב פחות חששו לזה. או אפשר להסביר שעסקו בשידוכים גם ביום הכיפורים אלא שבפועל לא היו יוצאים לכרמים, כדי לא לעבור על איסור הוצאה, מה שאין כן בט"ו באב.

  2. . על פי דברי הריטב"א, ביאר רח"ד הלוי במקור חיים (חלק ד, רח, עמ' 212-213), למה מתאים מנהג השידוכים דווקא ביום הכיפורים : "בימי הבית היה יום הכיפורים באמת יום גדול של שמחה, על הכפרה והסליחה המובטחים בעבודת ה' בבית מקדשו… יום הכיפורים היום הקדוש ביותר בימי שנה, יום תשובה מחילה סליחה וכפרה, ולבשו בו בגדי לבן ללמד כי יצר הרע מסולק מהם שהם נקיים מחטא… ולכן היו בטוחים שהבחורים שיצאו לכרמים התכוונו אך בכנות למצוא שם בנות זוג בלבד".
  3. . המהרש"א ביאר מה שאמרה הגמ': כולכם מזומנין לחיי העולם הבא, שלכאורה "אותן שאכלו שלא לשם שמיים רק לשם אכילה גסה עשו שלא כהוגן, לכך יצתה בת קול בלשון הזה – כולכם מזומנים כו', ר"ל גם אותן שאכלו שלא לשם מצוה מזומנים כו'".
פורסם בקטגוריה פרק ו - יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן