האתגר הגדול של הדורות שלפני מתן תורה היה לחיות בדרך ארץ, היינו לעבוד בחריצות, להוציא בעמל כפיים לחם מן האדמה, לפתח בתושיה דרכים לייעול העבודה והטבת חיי האדם, ולא לבזוז את אוצרות הטבע באכילה מן החי והצומח עד שמשאבי הטבע יתכלו. וזה היה חטאם של בני דור המבול, שזכו לשפע רב, וכפי שסיפרו חכמים (תנחומא בראשית מ): "שהיו זורעים שנה אחת, והיה עושה תבואה לארבעים שנה". אך במקום להשקיע בעבודה וביצירה, ולהשביח את האדמה ואת היבול כדי להרבות את השפע בעולם, התגאו, התעצלו וניצלו את משאבי הטבע, והארץ נשחתה (סנהדרין קח, א). כיוון שחטאו בדרך ארץ, החלו לסבול ממחסור והיו חומסים וגונבים, שנאמר (בראשית ו, יא-יג): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".
זהו שאמרו חכמים (סנהדרין קח, א): "בֹא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל". וכן אמרו (ירושלמי מעשרות ב, ד): "גדולה מלאכה, שלא חרב דור המבול אלא מפני הגזל", שהואיל והתבטלו ממלאכה – סבלו מחסור וחטאו בגזל (ר"ש סירליאו שם). כלומר, אף שבני דור המבול חטאו בעבודה זרה, בשפיכות דמים ובגילוי עריות, העבירה החמורה שהכריעה את דינם לאבדון היתה גזל, כי היא הפוגעת ביותר בתפקידו הבסיסי של האדם, לעסוק ביישובו של העולם. שכן כאשר אדם יודע שאם יעבוד יזכה ליהנות מיגיע כפיו, הוא מתמסר למלאכתו ועובד בחריצות, והאדמה נותנת את יבולה, והעולם מתפתח ומשגשג. אך כאשר הוא חושש שיגזלו את יבולו, ניטל ממנו הרצון לעבוד, ובמקום לתכנן כיצד לעבוד ולהגדיל את השפע, הוא חושב כיצד לגנוב משכניו את המעט שעוד נותר, ובינתיים הארץ נשחתת.
לעומת בני דורו, נח עמד בצדיקותו ולא גזל מאחרים ועבד את אדמתו בחריצות. ואף המציא את המחרשה, כדי להיטיב את עיבוד האדמה ולהרבות את היבול. כפי שאמרו חכמים, שעד נח היו מעבדים את האדמה בידיהם, וכשהיו זורעים חיטים היתה האדמה מוציאה קוצים רבים. משבא נח, המציא את כלי המחרשה, והיו זורעים חיטים והאדמה הוציאה חיטים. על כן נאמר עליו (בראשית ה, כט): "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (תנחומא בראשית יא, רש"י שם). זו היתה מורשתו של נח: לעסוק ביישובו של עולם, ולא להתפתות אחר בני דור המבול שבזוּ לעבודה והתעצלו בה, ובזזו את עבודתם של זולתם והשחיתו את העולם. או בהגדרה כוללת יותר, להיות שותף עם ה' ביישוב העולם ובשמירתו, ולשמור את שבע המצוות שמבטאות את המוסר הבסיסי.