שאלו חכמים, כיצד אפשר שישראל יקדישו את רוב יומם למלאכה, כאשר לכאורה מצוות תלמוד תורה מחייבת אותם ללמוד יומם ולילה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", וכן נאמר (תהלים א, ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה"? שתי תשובות השיבו על כך:
האחת, המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת כפשוטו בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים (תנא דבי אליהו רבה פרק א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יֵעשה כולו תורה". עניין זה יבואר בהלכה הבאה.[7]
השנייה, בששת ימי המעשה המצווה מתקיימת על ידי קביעת עיתים לתורה ביום ובלילה, ובכך הם נחשבים כלומדים כל היום כולו. וכפי שלמדו חכמים (מנחות צט, ב) מדברי רבי יוסי, "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". קביעת העיתים לתורה ביום חול תבואר להלן בהלכות יג-טו.
[7]. כתב החיד"א (יוסף תהילות עה, ג), בשם ר' יעקב אבן נעים, שאדם שמתבטל מתורה בימות החול יכול לתרץ את עצמו שהוא טרוד בפרנסתו, אך אם הוא מתבטל גם בשבתות ובחגים, שאסורים במלאכה, אזי ייענש גם על מה שלא למד בימות החול. וכן דרש על הפסוק (תהלים עה, ג): "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד (שלא לשם לימוד תורה) – אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט (על כל הימים)". וכ"כ רבי אליעזר פאפו (פלא יועץ חוה"מ). ומידה טובה גדולה ממידת פורענות, שאם ילמד בשבתות ובחגים, ייחשב כאילו למד בכל ימי המעשה.