בנוסף למצווה לדעת את יסודות התורה, שאותה צריך לקיים בשנות הנעורים, ובנוסף למצווה המוטלת על כל אדם שעובד לפרנסתו לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה – מצווה שאדם שיש לו זמן פנוי יעסוק בו בתורה ולא יאבד אותו לבטלה. זהו שאמרו חכמים (ברכות ה, א): "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורים מכוערים ועוכרים אותו". שתי גישות ישנן במידת החובה שלא לבטל תורה בשעות הפנאי.
הנוטים לחומרה סוברים, שככלל יהודי צריך להפנות את כל זמנו לעבודה או למעשים טובים או ללימוד תורה. וכל זמן פנוי שהוא מבטל מלימוד תורה – הוא עובר באיסור של ביטול תורה. וזהו שאמרו חכמים (יומא יט, ב): "השׂח שיחת חולין – עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז): וְדִבַּרְתָּ בָּם – בָּם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים". וזאת משום שמצוות תלמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". לפיכך, או שילמד תורה או שיקיים את מצוותיה או את ערכיה על ידי עבודה ביישובו של עולם או בלימוד ועיסוק בדברים שמרחיבים את הדעת, וכפי שנלמד בהמשך (ד, ד), שאין בלימוד מדעים איסור ביטול תורה. אמנם, גם הנוטים לחומרה מסכימים שאדם נצרך לעיתים להינפש על ידי מנוחה או טיול או קריאה בדברי חול או שמיעת מוזיקה וכדומה, כדי לאגור כוח להמשך הלימוד או העבודה (שמונה פרקים לרמב"ם ה). אלא שצריך לעשות זאת במידה הנדרשת ולא יותר.
הנוטים לקולא סוברים, שחובת מצוות תלמוד תורה היא לדעת את יסודות התורה כפי הנצרך לחיות על פי הדרכת התורה. לשם כך צריכים להקדיש זמן רב ללימוד בגיל הנעורים, ולקבוע עיתים לתורה כפי הדרכת חכמים במשך כל החיים, כדי לחזור על הלימוד וכדי להמשיך להתגדל בתורה לפי מידת התפתחותו של האדם (לעיל הלכות יב-יד, ופרק ב, ג). מעבר לכך, מצווה גדולה מאד להרבות בלימוד התורה, אבל אין חובה, ובלבד שלא יעשה דברים שאינם ראויים. ומה שאמרו חכמים (יומא יט, ב): "השח שיחת חולין – עובר בעשה… וְדִבַּרְתָּ בָּם – ולא בדברים אחרים". הכוונה ולא 'בדברים אחרים' שהם "דברי גנאי וקלות ראש" (רבנו פרץ, מ"א קנו, ב; מ"ב ד). וכן הזהירו חכמים מליצנות אסורה (ע"ז יח, ב).[13]
[13]. הנוטים לחומרה הם: ר"ן וריטב"א (על נדרים ח, א), ספר חרדים (עשה ד, כז), של"ה (שבועות, נר מצוה כא), ט"ז (או"ח מז, ח), טורי אבן (חגיגה ז, א), ברכי יוסף (רמו, א), גר"א (יו"ד רמו, ה, ובשנות אליהו פאה א, א), שועה"ר (ת"ת ג, ה), מור וקציעה (או"ח שז, טז), קרן אורה (נדרים ח, א), שולחן גבוה (יו"ד רמו, ו), הקדמת שמירת הלשון, עשה יב. וכן למדו מדברי תוס' (ברכות יא, ב, 'שכבר').
לעומתם, רבים נטו לקולא, שמצווה ללמוד תורה בכל עת, אבל לא חובה. כן כתבו: תוס' ר"י החסיד ותוס' הרא"ש (ברכות לה, ב), אור זרוע (ח"א קמ), לחם משנה (ת"ת א, ח), מלוא הרועים (חגיגה יד, א), אור שמח (ת"ת א, ב), אבן האזל (מלכים ג, ה). וכן למדו ממה ששיבחו חכמים (בסוכה כז, ב) את רבן יוחנן בן זכאי ור' אליעזר שלא שחו שיחה בטלה מימיהם, הרי שהימנעות משיחה בטלה היא דרך חסידות (פמ"ג א"א קנו, ב; אֹרח מישרים יא, ב). וכן למדו מהמבואר בנדרים (ח, א), שאם אדם נשבע שילמד למחרת פרק מסוים – השבועה חלה, ואם עבר עליה – חייב קרבן. ואם יש מצווה ללמוד תורה כל שעה, איך השבועה חלה? הרי אין תוקף לשבועה שנשבעים על המצוות! מכאן למדו כמה ראשונים, שלימוד תורה מעבר לקביעת עיתים הוא רשות. כן כתבו (בנדרים שם): רש"י, רא"ש, רשב"א בשם רבנו יונה, מאירי, נימוקי יוסף. וכ"כ רדב"ז (ג, תטז). ולכך נטה בשדי חמד (א, ו, טו). [לעומתם, הנוטים לחומרה ביארו שהשבועה חלה למרות שזו מצווה מהתורה, כי אין חובה ללמוד בזמן העבודה, ואם נָדַר ללמוד על חשבון זמן עבודתו, הנדר חל (ריטב"א), או שהוא חל מפני שהמצווה אינה מפורשת בפסוק (ר"ן)].
לדעת המקלים, מה שאמרו (יומא יט, ב): "ודברת בם – ולא בדברים בטלים", הכוונה דברי גנאי וקלות ראש, וכפי שכתב רבנו פרץ (הגהות סמ"ק טו, ב), וכיוצא בזה פירשו רש"י (יומא יט, ב; אבות ג, ז) ורבינו יונה (ברכות ט, ב). ויש אומרים שהוא אסמכתא בעלמא שנועדה לעודד להוסיף בלימוד (מאירי, ר"א מן ההר ומהר"ץ חיות ליומא יט, ב; פר"ח או"ח סז, א, ועוד). ויש אומרים שאכן ישנו איסור לבטל תורה, אבל רק בעת שקבע עצמו ללימוד (ר"ח וערוך, וראו בהערה הקודמת).
בכל אופן המחלוקת אינה גדולה, שכן גם הנוטים לחומרה מסכימים שצריך להינפש כדי לאגור כוחות לצורך הלימוד, ולא נתנו בזה שיעור, הרי שלא התכוונו שיהיה האדם בחרדה על כל שעה ושעה שהוא נח (ראו רמב"ם שמונה פרקים ה; 'מלמד התלמידים' פרשת בראשית, ד"ה: 'ה' חפץ'; מדרש שמואל אבות ב, יד; תפארת ישראל אבות ו, ה). יתרה מזאת, רבים ציינו שגדר מצוות לימוד תורה משתנה מאדם לאדם לפי אופיו (מהרש"א סנהדרין ז, א; אור שמח ת"ת א, ב). ומנגד, גם המקילים יסכימו שאין להתבטל יותר מדי, כיוון שהבטלה מביאה לידי חטא, כמבואר לעיל בהלכה ג.