אמרו חכמים (ברכות ח, א): "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים", מפני שלגבי הנהנה מיגיעו נאמר (תהלים קכח, ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ", דרשו חכמים (שם): "אַשְׁרֶיךָ בעולם הזה, וְטוֹב לָךְ לעולם הבא". ואילו לגבי ירא שמיים נאמר (תהלים קיב, א): "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'", אַשְׁרֵי בעולם הזה, אך לא נאמר 'טוֹב לָךְ' לעולם הבא. כלומר, מעלתו של תלמיד חכם שמתפרנס מעבודתו גדולה ממעלתו של תלמיד חכם שאחרים מפרנסים אותו, למרות שזה שמתפרנס מעבודתו לומד פחות שעות ביום (מהרש"א ופני יהושע שם; תשב"ץ א, קמח). וכך נפסק להלכה: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (רמב"ם תלמוד תורה ג, יא; טור ורמ"א יו"ד רמו, כא).
וזאת משום שהמתפרנס מעבודתו נושא באחריות לקיומו, ומגלה בכך את צלם אלוהים שבו. כפי שנאמר לאדם הראשון, שייעודו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (לעיל א), היינו להתפרנס בכוחות עצמו. וכיוון שהוא מבטא בכך את הכשרונות שה' נתן בו, הוא נהנה מיגיע כפיו. ובכך הוא אף דבק במידתו של הקב"ה, שברא את העולם חסר ונתן מקום לאדם להשלימו ולהיות שותף בקיומו. כיוון שכך, כתב המהר"ל (נתיב העושר א): "כי הנהנה מיגיע כפו – אי אפשר שלא יגיע גם כן לאהבת ה'". לעומת זאת, מי שאינו מפרנס את עצמו ונעזר באחרים, נעשה תלוי בזולתו, ומחשבתו טרודה האם יתנו לו וכמה ואיך, וצלם אלוהים שבו נחסר (עפ"י מהר"ל שם).
וכן אמרו חכמים (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עון". כלומר, גם תלמידי חכמים צריכים לשלב עם תורתם דרך ארץ, היינו מלאכה לשם פרנסה. ואם לא יעשו כן, הם עלולים להגיע לידי עוון. מפני שרק היגיעה בתורה ובמלאכה מרחיקה את האדם מן העבירה, כי התורה מתקנת את נשמתו, והמלאכה את גופו, וכך הוא נעשה שלם (מאירי, מהר"י אלאשקר במרכבת המשנה ומהר"ל אבות שם).
ועוד, שאם אינו עוסק במלאכה, הוא עלול להיות מפונק ולהיגרר אחר התאווה. ועוד, שכדי לקבל את מזונותיו, יצטרך להחניף לבעלי ממון ולאהוב מתנות. ועוד, שפעמים יהיה נזקק למזונותיו ויתפתה לשקר ולגנוב ולהמר ולשלוח יד בממונם של אחרים (מאירי, תשב"ץ במגן אבות, ברטנורא אבות שם). וכדברי רבנו יונה (שם): "ולא ינוח ולא ישקוט עד יעבור על כל המצוות האמורות בתורה".[2]
כיוצא בזה למדנו, שרבי חנינא בן דוסא ואשתו לא רצו לקבל מתנה שלא הגיעה אליהם בזכות עמל כפיהם. ואף שהיתה זו רגל של זהב שניתנה להם בדרך נס מן השמיים, מפני שלמדו בחלומם שמתנה זו פוגמת את מעלתם ומפחיתה משכרם בעולם הבא (תענית כה, א; מהרש"א וחפץ ה' ברכות ח, א).
אמנם תלמידי חכמים שמשמשים כמורים, ר"מים ורבני קהילות, נחשבים כעוסקים במלאכתם, ואין מעלה בכך שיתפרנסו מעבודה אחרת, כאשר היא תהיה על חשבון הוראת התלמידים והקהילה (ראו להלן בסוף הערה 15, ולהלן ו, ג-ד).
[2]. בתנא דבי אליהו זוטא יח, מובאים דברי הגמרא ברכות ח, א, בתוספת הרחבה: "אמר רבי יוחנן: מעיד אני עלי שמים וארץ, שכל תלמיד חכם שקורא ושונה לשם שמים ונהנה מיגיעו – עליו הכתוב אומר: 'אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'. אַשְׁרֶיךָ בעולם הזה, וְטוֹב לָךְ לעולם הבא, ואומר (שה"ש ז, ז): מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ, ולא עוד אלא שאשתו ובניו יראים ממנו, ואומות העולם יראים ממנו, ומלאכי השרת שואלין בשלומו, והקב"ה אוהבו אהבה גמורה, שנאמר (דברים כח, י): וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".
ואף שהנהנה מיגיעו לומד פחות שעות, הוא עדיף על הלומד כל היום ומתפרנס מאחרים, וכפי שכתבו רבי מתתיה היצהרי (אבות ב, ב), נר ה' (לר' שמואל אבן סייד, בא א), רי"ף (על עין יעקב ברכות ח, א), כנסת ישראל (אבות פרק ד, לט), פרחי כהונה (ברכות ח, א). ובמרכבת המשנה (לר"י אלאשקר, אבות א, י) אף כתב: "שגדול הוא הקורא שעה אחת ונהנה מיגיעו, יותר ממי שקורא כל היום כולו ואינו עושה שום מלאכה כדי לקיים את התורה. והטעם בזה כמו שאמרנו, שצריך שיתן חלק לגוף וחלק לנפש".
ראוי לדייק, שעל הנהנה מיגיעו נאמר שגם טוב לו לעולם הבא. לדעת רבים, עיקר 'עולם הבא' הוא לאחר תחיית המתים, עולם מלא שיש בו שילוב רוחניות וגשמיות, שלא כמו עולם הנשמות שבו גן עדן וגיהנום, והוא זמני עד עת התיקון. כ"כ רמב"ן (שער הגמול), של"ה (תולדות אדם בית דוד), רמח"ל (דרך ה' א, ג; דעת תבונות סו-עד), ועוד רבים (ראו פנה"ל ימים נוראים א, ה). ואזי מובן שהנהנה מיגיע כפיו, כיוון שתיקן את נשמתו וגופו – זוכה לעולם הבא, אבל מי שרק למד, זוכה רק לבחינת הנשמה, היינו הסיפוק הרוחני בעולם הזה, בעולם הנשמות ובעולם הבא, אבל לא מהשילוב המלא של גוף ונשמה. אמנם לרמב"ם, העולם הבא הוא עולם הנשמות (הל' תשובה ח, ב; הקדמה לפרק חלק ואגרת תחיית המתים). ויש לבאר, שלדעתו ירא שמיים שמתפרנס על ידי אחרים נחשב כלומד 'שלא לשמה', שאמנם זוכה לעושר וכבוד בעולם הזה (שבת סג, א), אבל לא בעולם האמת. בנוסף, כיוון שנהנה מהתורה בעולם הזה – מיעט שכרו לעולם הבא (מהרש"א ברכות ח, א).