גדולה מלאכה, שעל ידה ישראל עושים משכן לשכינה. לכן כשאסרה התורה על ישראל לעשות כל מלאכה בשבת, אסרה את שלושים ותשע המלאכות שעל ידן הקימו את המשכן (שבת מט, ב), שהן כל המלאכות שיש בהן יצירה, והן המלאכות שעל ידן האדם מיישב את העולם. ואף שיש חשיבות גדולה למלאכות, ובמיוחד כאשר עושים בהן את המשכן, ציוותה התורה לשבות מהן בשבת, כדי שמתוך השבת תימשך השראה וברכה למלאכת המשכן ולכל מלאכתו של האדם (פנה"ל שבת ט, ב).
בתוך כך למדנו דבר נפלא, שכל המלאכות החשובות שאדם עושה בעולם – הן המלאכות שבהן הקימו את המשכן, וממילא מובן שגם כל המלאכות שאדם עושה ליישובו של העולם נועדו לעשות את העולם כולו משכן לגילוי השכינה, כלומר לגילוי הערכים האלוהיים בעולם. באופן זה האדם דבק בה' וממשיך את רצונו הטוב לעולם. אלא שבמשכן הרעיונות האלוהיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני.
'שולחן לחם הפנים' שהיה בבית המקדש, שעליו היו מעלים בכל שבת שנים עשר לחמים כנגד שבטי ישראל, ביטא את הערך המקודש של כל העבודות שהאדם עוסק בהן כדי לפרנס את משפחתו וליישב את העולם. וכאשר הוא עושה אותן לשם שמיים, כפי הדרכת התורה, הוא ממשיך את קדושת המקדש לעבודתו. וכדרך שאמרו חכמים, שכל המגדל תבואה בשדהו, ובעת הקציר משאיר לעניים פאה, לקט ושכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קרבנותיו בתוכו (רש"י ויקרא כג, כב, עפ"י ספרא). כך לדוגמה, העובד בבנק ומשרת את הלקוחות באמונה, משיא להם עצות טובות ומפריש מעשר כספים מרווחיו – ממשיך את קדושת המקדש לבנק ומקריב את קרבנותיו. וכן קבלנים ובנאים שעובדים בנאמנות, טורחים לבודד את הבית היטב מִקור, גשם וחום, לעשותו נוח, יפה ובטוח, ומפרישים מהרווח שלהם מעשר כספים – ממשיכים על ידי עבודתם את קדושת המקדש ועבודת הקרבנות אל הבתים שהם בונים. וכן בכל המלאכות.
כל כך חשובה העבודה ליישובו של עולם, עד שאמרו חכמים (סנהדרין נח, ב): "נכרי ששבת – חייב מיתה, שנאמר (בראשית ח, כב): וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". כי רק לישראל שקיבלו את השבת, והיא עבורם מקור ברכה לששת ימי המעשה, מותר לשבות (ראו פנה"ל שבת כה, א). אבל לנוכרי אסור לקבוע יום לבטלה. אמנם כאשר המטרה היא לנוח כדי לצבור כוח – מותר, כי אף זה צורך העבודה (חת"ס סנהדרין שם).