החזון הגדול של עם ישראל בארצו הוא, שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, הכלכלה והמדע ישגשגו, בהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, כל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר ובקדושה, ועם ישראל יהיה אור לגויים שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העולם כולו. כדברי הנביא (ישעיהו ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל וגרים תושבים שמצטרפים אליהם, ולא על ידי נוכרים שמתנכרים לחזון הלאומי הישראלי. לפיכך, הזהירה התורה את ישראל, שלא להשאיר בארץ גויים עובדי אלילים שאינם מזדהים עם אמונתו של העם היהודי. שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". וכן נאמר (דברים ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
לכל הדעות האיסור חל על עובדי עבודה זרה ועל נוכרים שעוינים את ישראל. רבים סוברים שהאיסור חל גם על מי שאינו במדרגה של 'גר תושב'. 'גר תושב' הוא מי שמקבל על עצמו לשמור את 'שבע מצוות בני נח' מתוך אמונה בה' אלוהי ישראל, תוך קבלת הריבונות של עם ישראל על ארצו כציווי התורה. ונחלקו אם צריך שהקבלה הזו תהיה בפני בית דין של סמוכים או אין צורך בכך.[1]
[1]. שלוש דעות נאמרו בזה, ויסוד הדין בשני איסורי התורה ביחס למגורי נוכרים בארץ ישראל. האחד, איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי, כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". השני, איסור פרטי שמכוּון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנוכרי, כדי שלא לתת לו חניה בארץ, שנאמר (דברים ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים…".
לדעה הראשונה: איסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" חל על שבעת עמי כנען בלבד (רש"י גיטין מה, א; ראב"ד הל' ע"ז י, ו; סמ"ג לאוין מז; מט). ואיסור "לֹא תְחָנֵּם" חל גם על עמים אחרים עובדי עבודה זרה (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ג, י; יד, 7).
לדעה השנייה: כל שבפועל שומר את כל שבע המצוות, אין איסור להשאירו בארץ אף שלא התקבל כ'גר תושב' בבית דין. כך היא דעת הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו), לפי הכסף משנה, וכ"כ במזבח אדמה (יו"ד קנא, ח). וכך משמע מהמכילתא דרשב"י (כג, לג), רד"ק (שמואל ב' כד, כג) והיראים (שטו).
לדעה השלישית: כל עוד הגוי לא קיבל על עצמו בבית דין להיות 'גר תושב' – אסור להניח לו לגור בארץ, וכיוון שעד שהיובל יחזור לנהוג אין סמכות לבית הדין לקבל 'גר תושב', אין היתר להניח לגוי לגור בארץ. רבים מפרשים כך את הרמב"ם (מגיד משנה ומנחת חינוך). וכך דעת ריטב"א (מכות ט, א) וכפתור ופרח. וכך משמע מילקוט שמעוני (משפטים רמז שסא). כפי הנראה, הטעם לדעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה. ←
הרב רבינוביץ' ביד פשוטה (הל' ע"ז י, ז) מחלק בין שני סוגי 'גר תושב', האחד שהתקבל באופן מסודר בבית דין ונתחייבנו להחיותו, ולמעמד כזה ניתן להגיע רק כשהיובל נוהג. ויש נוכרים שנוהגים בפועל כ'גר תושב', ואותם אין מצווה להחיות אך אין איסור שיגורו בארץ. ראו עוד בפנה"ל אמונה ומצוותיה ה, יג, שרבים סוברים שלנוצרים הגונים יש מעמד של 'גר תושב', ולדעתם עבודה זרה בשיתוף אינה אסורה לבני נח, או שהנצרות אינה עבודה זרה. וכן ראו שם (ג, 8-9) שלדעת מהר"ץ חיות והרב פרייס, איסור לא תחנם לא חל על עובדי ע"ז בשיתוף.