ו – היחס למי שאינו 'גר תושב'

בינתיים, כאשר אין בידי ישראל אפשרות לפעול לגירוש הנוכרים שאינם זכאים להיחשב 'גר תושב', חוזרת המצווה הבסיסית לנהוג בכבוד ובאהבה לכל הבריות. שכן מגמת המצווה היא הקמת חברה שכולה שותפה באידיאל התורה, ולא שנאת זרים ופגיעה בהם. לכן, כאשר מחמת סיבות שונות לא ניתן לקיים את המצווה, או שניתן לקיימה באופן מוגבל על ידי עידוד הגירה, המצווה הבסיסית להתייחס בכבוד לכל אדם שאין ידוע שהוא עבריין או שהוא עוין אותנו – נשארת במקומה. ואולי בזכות כך יהיו שיתקרבו לאמונת ישראל ויסייעו להגשמת דבר ה' על שיבת ישראל לארצם, ויהיו ראויים להיחשב 'גרים תושבים'.

כיוצא בזה מצינו, שבימי יהושע בן נון הגבעונים השיגו ברית עם ישראל במרמה, וכאשר הכנענים תקפו אותם, ביקשו הגבעונים מיהושע שיבוא לעזרתם (יהושע י, ו). "באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים (הרמאים) הללו אנו מטריחים על הצבור? אמר לו הקב"ה: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים – סופך לרחק את הקרובים" (במדב"ר ח, ד). בעקבות זאת יצאו ישראל להגנת הגבעונים, וה' עזר להם לנצח את אויביהם ולהכריעם באופן ניסי שלא היה כמוהו. לא זו בלבד, אלא שלאחר כארבע מאות שנה, בעקבות התנהגותם הרעה של בני משפחת שאול המלך לגבעונים – עם ישראל נענש ברעב שנמשך שלוש שנים. כדי לסיים את העונש, על פי הוראת הנביא קיימו את דרישת הגבעונים להוציא להורג שבעה מבני משפחת שאול המלך, ולאחר שהגבעונים הרגום תלו אותם על עץ במשך כל הקיץ. ביארו חכמים (יבמות עט, א), שהסיבה שאיפשרו לגבעונים להענישם בחומרה בניגוד למה שנצטווינו בתורה, היא כדי למנוע חילול השם, שלא יחשבו הגויים שאין אנו מכבדים את הנוכרים שגרים עמנו. המשיכו חכמים וסיפרו, שהיו העוברים ושבים שואלים: "מה טיבם של אלו התלויים?", והיו משיבים להם: "בני מלכים הם!", הוסיפו ושאלו: "ומה עשו שכך נענשו?", השיבו: "פשטו ידיהם בגרים גרורים". התפעלו העוברים ושבים ואמרו: "אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו!". שאם אפילו בני מלכים נענשים כך על שפגעו בגרים גרורים שקיבלו את מעמדם ברמאות, על אחת כמה וכמה שהם נזהרים בכבודם של גרי צדק. "מיד נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף" גרים. על דבר זה אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, א): "גדול קידוש השם מחילול השם" (ראו פנה"ל גיור ג, ה-ז). אמנם כל זה אמור ביחס למי שאין ידוע שעמדותיו מרושעות או שהוא תומך באויבינו.^[6]