אסור לתת שטח משטחי ארץ ישראל לנוכרים, ואפילו נתינה של רגב אדמה אחד אסור, וכמה איסורים כרוכים בכך:
א – מצוות יישוב הארץ: מצווה עלינו לכבוש את הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ועוד נאמר (דברים יא, לא): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". ואם מצוּוים אנו לכבוש את הארץ, קל וחומר שאסור לוותר על חלקים ממנה (לעיל ט, א; ט, ד).
ב – לא יֵשבו בארצך: בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, ציוותה התורה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג, לג), והכוונה שאין להניח למי שאינו 'גר-תושב' לשבת בארצנו. אמנם נחלקו הפוסקים על מי בדיוק חל האיסור (לעיל הלכה א, והערה 1), אבל לכל הדעות הערבים שצוררים אותנו כלולים בו, שכן הם עוברים על 'שבע מצוות בני נח' בכך שהם כופרים בה' אלוהי ישראל שנתן לישראל את הארץ, ובכך שהם תומכים במחבלים רוצחים, ובכך שאינם מעמידים בית דין שידון את הרוצחים. קל וחומר שאין לתת להם נחלות, שבהן יוכלו להושיב עוד ועוד גויים שעוברים על שבע המצוות.
ג – לא תחנם: עוד אסרה התורה "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאסור לתת לנוכרים חניה בקרקע בארץ ישראל (עבודה זרה כ, א). ואיסור זה הוא השלמה לאיסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ", שהאיסור "לֹא יֵשְׁבוּ" חל על כלל ישראל, ואיסור "לֹא תְחָנֵּם" חל על כל יחיד, שלא ימכור בית או שדה בארץ ישראל לנוכרי שאינו בגדר 'גר-תושב'. וממילא אסור לתת לערבים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח כדת וכדין שום חלק מארץ ישראל (לעיל בהלכה א).
ד – לא תמכר לצמיתות: נאמר בתורה (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת", ולמד מכאן הרמב"ן על פי חכמים, שאין למכור שום קרקע מקרקעות ארץ ישראל לנוכרי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכז). קל וחומר שאסור לנציגי הציבור לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנוכרים.
ה – גזילת בית היחיד: כאשר מסירת השטח לנוכרים כוללת עקירת יהודי מביתו, מתווסף לזה איסור גזל. שכן אין לשום שלטון שבעולם זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ ישראל בטענה שבשטח זה רק נוכרים יכולים לגור ולא יהודים. משום שה' הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולעוקרו מביתו שקנה או בנה כחוק על מנת למוסרו לנוכרים. לכן כל נסיגה מחבלי הארץ הכוללת עקירת יהודי מביתו אסורה גם מטעם איסור גזל.[7]
[7]. להלן (יד, ג) מובאת מחלוקת הרמב"ם ודעימיה והר"ן, האם 'דינא דמלכותא' מחייב גם בארץ ישראל, אולם גם הרמב"ם, שסובר שהוא מחייב בארץ מכוח הסכמת הציבור, מודה שאין לשום שלטון זכות וסמכות לעקור יהודי מפני שהוא יהודי מנחלת אבותיו.