ג – יחס ההלכה למגורי נוכרים במדינת ישראל

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הנוכרים הנמצאים בתחומי ארץ ישראל. כמה רבנים, ובראשם הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, ביארו, שאף לדעה הסוברת שאין אפשרות לקבל היום 'גר תושב' (הלכה א, הערה 1), מכיוון שהנוכרים כבר גרים בארץ, כל זמן שבפועל הם מקיימים את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, והם אזרחים נאמנים – אין מצווה לגרשם, ויש לנהוג כלפיהם בכבוד.

במשך עשרות השנים שעברו, התברר שרוב בני העדה הדרוזית מקיימים בפועל את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, ואף מסייעים לעם ישראל במלחמותיו נגד אויביו, וממילא יש להתייחס אליהם כאל 'גר תושב'.

אולם מנגד, התברר שרבים מן הערבים הגרים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו, וממילא אינם עומדים בתנאי הראשון של 'גר תושב'. בנוסף, רבים מהם אינם מקיימים את 'שבע מצוות בני נח', חלקם בכך שהם משתפים פעולה עם המחבלים שעוברים על 'לא תרצח', חלקם בכך שאינם נשמרים מאיסור גזל, חלקם בכך שאינם נשמרים מלעבור על חוקי המדינה תוך פגיעה בקופת הציבור או ברכושו, וחלקם בכך שאינם פועלים להעמיד את העבריינים לדין. נמצא אם כן, שרבים מן הערבים אינם נחשבים כ'גרים תושבים', ומצווה לגרשם מהארץ. וכאשר מסיבות בינלאומיות אין אפשרות לגרשם, לפחות יש לעודד את הגירתם (ראו להלן הלכה ה). אין בידינו יכולת לדעת כיום כמה אחוזים מתוך האוכלוסייה הערבית בין הים לירדן יכולים להיות זכאים לתואר 'גר תושב' וכמה אינם זכאים. שכן לצערנו, ממשלות ישראל הפקירו את האוכלוסייה הערבית ביש"ע לשלטון כנופיות הרצח שהובאו וחומשו על ידן, והפקירו את אזרחי ישראל הערבים להשפעת הגורמים העוינים את ישראל ולשליטתם, ולא הציעו לפניהם אפשרות להשתתף בבניין המדינה היהודית ובהגנה על ביטחונה אל מול האויבים שמבחוץ. לפיכך, רק לאחר שננצח ונגרש את הלוחמים נגדנו בגלוי, בין הים לירדן, נוכל להציע בפני האוכלוסייה הנשארת את הברירה: לחיות כאן על פי עקרונות המוסר והצדק שבמורשת ישראל לפי הגדרת 'גר תושב', כולל שירות בצבא, או להגר למדינה אחרת.^[2]