כאשר הנסיגה משטחי הארץ נעשית מתוך ויתור לאויבי ישראל, יש בה איסור חמור נוסף של סכנת נפשות. שכן אמרו חכמים (עירובין מה, א), שאמנם כעיקרון אסור לחלל שבת לשם הצלת ממון, ולכן אם באו גויים לגנוב ממון מעיירות ישראל – אסור לחלל שבת כדי להשיב את הממון. אבל אם באו גויים ליישובים הסמוכים לגבול כדי לגנוב אפילו דבר מועט כתבן וקש – חובה לחלל את השבת, לסכן נפשות ולצאת נגדם בכלי נשק, כדי להציל את התבן והקש. מפני שאם ניתֵן היום לאויבים לגנוב תבן וקש, מחר הם יבואו לשדוד יישובים ולהרוג נפשות. וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח שכט, ו).
בכך לימדונו חכמים, שאם נוותר לגויים אפילו על קש ותבן במקומות הסמוכים לגבול, נאבד את כושר הרתעתנו, ותאבונם של אויבינו יגבר, והם ירצו לכבוש עוד נחלות ולסכן נפשות. כדי למנוע זאת הורו חכמים לחלל שבת ולסכן נפשות במלחמה ולהציל את הקש והתבן. קל וחומר שאסור לוותר לגויים על שום חלק משטחי ארץ ישראל, שכן כל ויתור, יגביר את תאבונם של אויבינו, והדבר עלול ח"ו לקרב את המלחמה הבאה.
אמנם אם כל המומחים הצבאיים היו קמים ואומרים, שאם ניסוג אכן נשיג שלום אמיתי, יתכן שהיינו אומרים שהשתנו הזמנים וכיום אין סכנת נפשות בנסיגה. אולם בכל הדיונים שהיו עד כה, תמיד היו מומחים צבאיים שהתריעו שהנסיגה תסכן את ישראל, ואף התברר שהם צדקו, כפי שהורתה ההלכה.