מדינת ישראל הוקמה תוך התחייבות לנהוג בצדק ובהגינות כלפי כל תושביה, ולא להפלות שום אדם בעקבות מינו, דתו וגזעו. וגם אם לא היתה מקבלת זאת על עצמה, יש מקום לומר שמצד כללי דרך ארץ היתה צריכה לקבוע זאת בחוק (ראו בארות 3). אולם אף שהמדינה ככלל אינה יכולה להפלות בין אזרחיה, ראוי לכל יחיד ויחיד שמעסיק פועלים, להתחשב באופן אישי בסולם הערכים התורני, לפיו ישנם שלושה טעמים להענקת עדיפות לפועלים שאינם ערבים, וכולם נובעים מהמלחמה שבין ישראל לערבים על ארץ ישראל. ראשית, מצווה עלינו לרשת את הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת (לעיל ט, א-ב). ומאחר שהערבים העוינים אותנו תומכים במדינות אויב ובארגוני מחבלים שלוחמים נגדנו, מוטלת עלינו המצווה למנוע במידת האפשר את אחיזתם בארץ. וכיוון שבמתן מקומות תעסוקה לערבים עוינים אנו מחזקים את אחיזתם בארץ, ומחלישים את רצונם להגר, מצווה ליחיד שלא להעניק עבודה לערבים עוינים.
מצווה שנייה, הקשורה לזה, היא מצוות "לֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב). ופירושה: שלא לתת לגויים חניה בקרקע של ארץ ישראל. כלומר, אסור למכור קרקע או בית בארץ ישראל לגוי שאינו 'גר תושב', וכל מי שאינו תומך בכך שמדינת ישראל היא מדינת היהודים אינו יכול להיחשב 'גר תושב' (כמבואר לעיל בהלכות א-ב). בפועל, רבים מהערבים הגרים בארץ אינם זכאים למעמד 'גר תושב', הואיל והם אינם תומכים במדינת ישראל כמדינת היהודים, ואינם מסייעים לה במאבק על קיומה נגד אויביה כפי שמצופה מאזרחים נאמנים, וממילא אסור למכור להם בית או קרקע בארץ. וכיוון שגם מתן עבודה מחזק את חנייתם בארץ, יש לקוות שאם רבים יימנעו מלהעסיק ערבים שאינם תומכים בזהותה היהודית של המדינה, הגירתם למדינות אחרות תואץ, ואלו שיישארו בארץ יתקרבו להגדרה של 'גר תושב'. טעם שלישי, החשש המסוים מפני פיגועים שפועלים ערבים עוינים עלולים לבצע או לסייע בביצועם.
כל הטעמים הללו אמורים כלפי ערבים שיש בסיס לחשוד שהם עוינים אותנו, אבל התומכים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ראויים למעמד 'גר תושב', ונכון להעסיקם ולגמול עמהם חסד.
יש להוסיף, שאף שמלכתחילה עדיף שלא להעסיק ערבי שחשוד בעוינות ואינו ראוי למעמד של 'גר תושב', בפועל כאשר מעסיקים אותו, חייבים להתייחס אליו בכבוד ובהגינות ואסור לבזותו, לעושקו ולהלין את שכרו. ראשית, מפני חובת ההגינות של מעסיק כלפי עובדיו. שנית, יתכן שהוא הגון ותומך בעם ישראל, וראוי להגדרת 'גר תושב' שאליו אנו חייבים להתייחס בהגינות (לעיל הלכה א, 1). וכן יש ללמוד מההתנהגות כלפי הגבעונים (לעיל בהלכה ו). יש לקוות שככל שיעברו השנים, הערבים העוינים אותנו יתמעטו על ידי תשובה או הגירה למדינות אחרות, ואוהבינו יישארו לחיות איתנו באחווה.