ארבעה נוסחים ישנם בקדיש, ונציינם בשמם: א) חצי קדיש הוא עיקר הקדיש, ונקרא כן כדי להבדילו משאר הקדישים שיש בהם עוד תוספות. כשצריך לומר קדיש באמצע התפילה, אבל אין רוצים להאריך בהפסק, אומרים חצי קדיש. ב) קדיש יהא שלמא, נקרא גם קדיש שלם, ואומרים אותו אחר אמירת פסוקי תנ”ך, ונתווספה בו בקשה שיהא לנו ולכל ישראל שלום וחיים טובים. ומסיימים: “עושה שלום במרומיו הוא (ברחמיו) יעשה שלום עלינו ועל כל (עמו) ישראל ואמרו אמן”. וכיוון שקדיש זה נאמר בדרך כלל על ידי היתומים, הוא נקרא גם קדיש יתום. ג) קדיש תתקבל נאמר על ידי החזן אחר סיום תפילת עמידה. והוא קדיש שלם שמוסיפים בו עוד בקשה שתפילתנו תתקבל. ד) קדיש דרבנן אומרים אחר לימוד בדברי חכמים. ובו לפני התוספת של קדיש שלם מוסיפים תפילה על לומדי התורה, שיזכו לחיים טובים וארוכים.
תקנו חכמים לומר קדיש בסיום כל שלב של התפילה בציבור. אחר אמירת קרבנות אומרים קדיש דרבנן, אחר סיום פסוקי דזמרה חצי קדיש, אחר נפילת אפיים ותחנונים חצי קדיש. [בשני וחמישי, מוסיפים עוד חצי קדיש אחר הקריאה בתורה]. אחר ‘קדושה דסדרא’ קדיש תתקבל, אחר שיר של יום קדיש יתום, ואחר פיטום הקטורת קדיש דרבנן (שבולי הלקט ח). באמירת הקדיש חותמים ומרוממים כל שלב משלבי התפילה אל המגמה העליונה ביותר, שהיא כבוד שמים, ומתוך כך ממשיכים לשלב הבא.
נוהגים שהאבלים אומרים קדיש שלם שאחר אמירת פסוקים, וקדיש דרבנן שאחר לימוד בדברי חכמים, מפני שיש לנשמת הנפטר תועלת ועילוי מהקדיש שאומרים לעילוי נשמתו (כמובא בהמשך הלכות יח-יט). כאשר אין שם אבל, אומר אותו מי שאין לו אב או אם. ואם אין שם יתום, המנהג הרווח שאין אומרים את הקדישים הללו (פ”ה תפילה כג, ח, 9).
