חובה מהתורה על ההורים ללמד את ילדיהם אומנות שיתפרנסו ממנה (קידושין כט, א; מכילתא). משמעות המצווה ופרטיה יבוארו להלן בהלכה יח.
אמרו חכמים (כתובות נט, ב), שאף אשה עשירה שיש לה שפחות ואינה צריכה לעבוד לצורכי הבית, נכון שתעבוד. כי "הבטלה מביאה לידי שעמום", כלומר ניוון ושיגעון. ואמנם אם תתעסק במשחקים, כגון שחמט או גידול חיות מחמד, לא תגיע לידי 'שיעמום', אבל עדיין ישנו חשש שהבטלה תביא אותה לידי חטא, וכפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל: "שהבטלה מביאה לידי זימה" (כתובות סא, ב). על כן, אם יש ויכוח בין הבעל לאשה, שהאשה רוצה להתבטל מכל מלאכה, והאיש מבקש שתשתתף בעבודות הבית או הפרנסה, חובה על האשה לעבוד. וכן להיפך, אם האיש רוצה שאשתו תתבטל מכל מלאכה ואילו האשה רוצה לעבוד, אסור לבעל להפריע לאשתו לעבוד (שו"ע אה"ע פ, ב-ג).
עוד אמרו חכמים (סנהדרין כד, ב), שהמעבירים את זמנם בבטלה, כגון במשחקי קובייה, פסולים לעדות, "לפי שאין עסוקים ביישובו של עולם" (שו"ע חו"מ לד, טז). וכן כתב הרמב"ם (עדות יא, א): "מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ (עבודה), הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך – חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו".
כמו כן, אף שמצווה מהתורה לקום לכבוד תלמיד חכם מלוא קומתו מעת שייכנס לתוך ד' אמותיו, ולפני רבו המובהק מעת שיראה אותו ועד שיתכסה מעיניו או עד שיגיע למקומו (שו"ע יו"ד רמד, ט), הורו חכמים שהעוסק בעבודתו, וקימתו תגרום לו להתבטל מעט ממלאכתו, אינו חייב לקום. ואם הוא עוסק במלאכת אחרים, גם אם ירצה להחמיר על עצמו ולקום, אינו רשאי (שם ה).
וכן תיקנו חכמים לקרוא בתורה, בימי שני וחמישי שלושה עולים, ובראש חודש וחול המועד ארבעה עולים, והזהירו שלא להוסיף עוד עולים על מה שתיקנו, מפני 'ביטול מלאכה' (מגילה כב, ב; פנה"ל חפצי קודש טו, ב).
כיוצא בזה, כשהפרנסה היתה דחוקה מאוד, הקילו חכמים לפועלים שיקראו חלק מקריאת שמע בתוך מלאכתם, ויקצרו בתפילתם ובברכת המזון, כדי שלא יתבטלו ממלאכתם (ברכות טז, א; שו"ע או"ח סג, ז-ט; קצא, א-ב).
כמו כן, למדנו על חשיבות העבודה ממה שגזרה התורה שהגונב שה ישלם פי ארבעה משוויו, ואילו הגונב שור ישלם פי חמישה, שנאמר (שמות כא, לז): "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ – חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה". וזאת משום שעל ידי השור היו חורשים, והגונבו ביטל את בעליו ממלאכתו. וכדברי רבי מאיר (תוספתא ב"ק ז, ג): "בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם: שור, מפני שביטלו ממלאכתו, משלם חמשה; שה, מפני שאין לו מלאכה, משלם ארבעה" (וכן בב"ק עט, ב). הרי לנו ש"אף על פי שצריך אדם להיזהר מכל דבר שיגיע ממנו נזק לחברו, בביטול מלאכה שלו צריך להיזהר ביותר" (מאירי שם).
עוד אמרו חכמים (ספרי ראה קמ), שציווה ה' את ישראל לחגוג את חג השבועות יום אחד בלבד, כדי שלא לבטלם ממלאכתם, שאז עונת הקציר העמוסה במלאכה. "רבי שמעון אומר: פסח וחג (סוכות) שאין עונות מלאכה, עשה זה שבעה וזה שמונה. עצרת (חג השבועות) שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד. מלמד שחסך הכתוב לישראל", שלא יצטרכו להתבטל ממלאכתם. (וכן למדנו בר"ה כג, א, שהדליקו משואות רק בחודש חסר, כדי שלא לגרום ביטול מלאכה יומיים).