גדולי התנאים והאמוראים התפרנסו ממלאכתם, ועשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, וזכו ששתיהן התקיימו בידם (ברכות לה, ב). שעל ידי שלמדו תורה בשקידה והסתפקו במועט, זכו לעזרה משמיים, שלא נפלו עליהם הוצאות גדולות, ובזמן קצר יחסית הצליחו לפרנס את משפחתם. ואמנם החכמים שהתמנו לתפקידי מנהיגות הפסיקו לעסוק במלאכתם, ואם לא היו עשירים מחמת עצמם, הציבור היה מעשיר אותם, כדי שיהיו מכובדים ודבריהם יישמעו (קידושין ע, א). אולם כל זמן שלא התמנו למנהיגים, אף שהיו תלמידי חכמים גדולים ועצומים, עסקו במלאכתם.
וכדרך שאמרו על שמעון בן שטח, שלפני שהתמנה להיות נשיא הסנהדרין עסק בפשתן (ירושלמי ב"מ ב, ה). ואבא חלקיה, שהיה בעל תפילה ומלומד בנסים, היה עובד בחריצות בשדה ומתפרנס בדוחק כשכיר (תענית כג, א). וכן הלל הזקן, לפני שהתמנה להיות נשיא היה חוטב עצים, ומקבל טרפעיק (מטבע) בשכרו, בחציו התפרנס ובחציו שילם לשומר בית המדרש (יומא לה, ב). שמאי הזקן היה בנאי, ועל כן אמת הבניין היתה בידו (שבת לא, א; תשב"ץ א, קמז). וכן אבא יוסף היה בנאי מומחה, ומתוך עבודת הבנייה הבין בתורה בתחומי הבנייה (שמו"ר יג, א). רבי יהושע, שפעמים רבות נפסקה הלכה כמותו, היה יוצר מחטים בעזרת פחמים (ברכות כח, א; ירושלמי ד, א). רבי עקיבא התפרנס בדוחק רב מהבאת עצים מן השדה ומכירתם, ומהם גם היה מדליק אש כדי להתחמם בה וללמוד לאורה בלילות (אבות דרבי נתן ו). רבי מאיר, שאמרו עליו שאין בדורו כמותו, התפרנס מכתיבת סת"ם (עירובין יג, א). רבי יוסי בן חלפתא, שהלכה כמותו כי נימוקו עמו, התפרנס מעיבוד עורות (עירובין מו, ב; יד, ב; שבת מט, א-ב).
וכן האמוראים: רבי ינאי, מהדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל, היה חקלאי ועסק בנטיעת כרמים (ב"ב יד, א). שמואל, מהדור הראשון של אמוראי בבל, שהלכה כמותו בדיני ממונות, היה רופא ובעל שדות, ונהג לבודקם בכל יום (ב"מ פה, א; חולין קה, א). רב הונא, בן הדור השני לאמוראי בבל, לפני שהתמנה להיות ראש הישיבה הגדולה בסורא, התפרנס מהשקיית שדות, וכשהיו באים אליו אנשים כדי שידון אותם בדין תורה, היה אומר להם שיעמידו אדם אחר שישקה את השדה במקומו, כדי שיוכל להתפנות לדון אותם (כתובות קה, א). רב חנינא ורב אושעיא, שעלו מבבל לארץ ישראל ולמדו אצל רבי יוחנן, התפרנסו מעשיית סנדלים (פסחים קיג, ב). עליהם מסופר שבראו בכל ערב שבת עגל ואכלוהו, אבל לא התפרנסו ממעשי ניסים, אלא ממלאכתם (סנהדרין סה, ב; עי' פנה"ל אמונה ומצוותיה כ, 1). רב כהנא התפרנס מעשיית סלים ומכירתם (קידושין מ, א). רב פפא, בן הדור החמישי של האמוראים, היה עובד בשדות, ויש אומרים שהתפרנס מעשיית שֵׁכר (ב"מ קט, א; פסחים קיג, א). רבי אבדימא היה מוכר בשר, ורבי אבהו ייצר בדים, ורבי זירא עסק בכותנה, ורבה מכר אמבטיות (ירושלמי ב"מ ד, ז). היו חכמים שאף נקראו על שם מלאכתם, כדוגמת שמעון הפקולי שעסק בצמר גפן (ברכות כח, ב); רבי יוחנן הסנדלר (אבות ד, יא); נחום הלבלר שהיה סופר (פאה ב, ו); רבי ישבב הסופר שהיה מעשרה הרוגי מלכות (איכ"ר ב, ב). הוסיף הרשב"ץ (מגן אבות א, י), ש"חכמי ישראל הגדולים" בחרו מלאכות קשות, כחפירת שדות וחטיבת עצים, "כדי להכניע את יצרם ולא יבואו לידי הרהור".
בעקבות ריבוי הספרים ותוכני הלימוד, כבר בימי הראשונים, הסכימו רבים, שרבני קהילות ור"מים צריכים לקבל משכורת מהציבור, כדי שיוכלו להתפנות למלאכת הקודש לקיים את התורה בישראל, ללמוד וללמד. אך עוד היו לא מעט רבנים שהצליחו להתפרנס ממלאכתם וללמד תורה. אולם בימי האחרונים כבר כמעט ולא היו רבנים שהיו מסוגלים להתמסר לרבנות והחזקת ישיבה ויחד עם זאת להתפרנס ממלאכתם, ובכך נעשו תפקידי הרבנות וההוראה בישיבות כשאר העבודות, שהעובד בהם צריך לקבל משכורת.[3]
[3]. כמה מגדולי הראשונים היו רופאים, ומכך התפרנסו, ומהם: רבי יהודה הלוי, רמב"ם, רמב"ן, ר"ן, רלב"ג, רשב"ץ, ר' עובדיה ספורנו. רש"י ורבנו תם התפרנסו מעשיית יינות ומסחר בהם. בימי האחרונים, בעקבות ריבוי הספרים, כבר היה קשה מאוד לשלב עבודה עם התורה, ועדיין היו גדולים שהתפרנסו ממלאכתם. אמנם רובם לא נשאו בתפקידי רבנות ולא עסקו בהרבצת תורה לתלמידים, ופרנסתם היתה מעבודות שהמצליחים בהן התפרנסו מהן בזמן קצר, כמסחר. מִבֵּין המתפרנסים ממסחר: האר"י הקדוש; רבי בנימין זאב מטורקיה ויוון, בעל שו"ת בנימין זאב; הרב אפרים זלמן מרגליות מגליציה, בעל שו"ת בית אפרים, מטה אפרים ועוד; רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל הכתב והקבלה; רבי אברהם דנציג, בעל חיי אדם; רבי חיים, מייסד ישיבת וולוז'ין, שאף החזיק את הישיבה בכספו בראשית דרכה. רבי יצחק למפרונטי מאיטליה, בעל ספר פחד יצחק, שימש כרופא; וכן רבי אברהם הרופא פורטלאונה, בעל ספר שלטי הגבורים. הרמח"ל עסק בליטוש עדשות, ורבי שמחה בונם מפשיסחה התפרנס מרוקחות ומסחר עד שהתמנה לאדמו"ר.