עד כה למדנו את דעת רוב ככל חכמי ישראל, הסוברים שגם תלמידי חכמים מובהקים, כל עוד הציבור אינו נצרך לכך שיתפנו לגמרי לתורה ולהוראה, צריכים לשלב תורה עם דרך ארץ ולא להתפרנס מהציבור (אבות ב, ב; ראו להלן ו, ד-ה). אולם נראה שרבי שמעון בר יוחאי חולק על כך.
מובא בתלמוד (ברכות לה, ב), שלדעת רבי ישמעאל, תלמידי חכמים צריכים לשלב עבודה עם לימוד התורה. ואף שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", אין הדברים כפשוטם (כמבואר להלן בהלכה יא). שכן למדנו בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יד), שבשכר שמירת מצוות ה', יזכו ישראל ליבול רב בשדותיהם – "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". הרי שגם במצב המתוקן, עובדים בשדה. לפיכך, ההוראה לתלמיד חכם: "הַנְהג בהן מנהג דרך ארץ", כלומר, לשלב עבודה עם הלימוד.
אולם רבי שמעון בר יוחאי טען כנגדו: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?!". כלומר, לדעתו, תלמיד חכם צריך להקדיש את כל שעותיו לתורה בלבד, ומן השמיים יעזרו לו בפרנסתו. שכן "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו סא, ה): וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם. ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי עצמם, שנאמר: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח, מח): וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ".
ממשיך התלמוד ומסכם: "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידם". מכאן למדנו שהדרך הראויה לכלל תלמידי החכמים – לשלב עבודה עם התורה, ורק ליחידי סגולה מתאים ללכת בדרכו של רבי שמעון בן יוחאי. וכן היה רגיל רבא לומר לתלמידיו: בבקשה מכם, בימי ניסן ובימי תשרי, שבהם עבודת השדה בבבל היתה רבה, וממנה היה אפשר להתפרנס בדוחק כל השנה – אל תבואו ללמוד אצלי, כדי שלא תהיו טרודים בפרנסתכם כל השנה. הרי שההדרכה הראויה לתלמידי החכמים היתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה. אמנם היה עליהם להקפיד שתורתם תהיה עיקר ומלאכתם עראי, ועל ידי כך יזכו שהתורה והמלאכה יתקיימו בידם (ברכות שם).
ולדעת רבים, גם רבי שמעון בר יוחאי מסכים שכלל תלמידי החכמים צריכים לשלב עבודה עם תלמודם, ודבריו נאמרו לצדיקים גמורים ומופלגים בחסידות, שהם צריכים לדעתו להקדיש את כל שעותיהם לתורה, ומן השמיים יסייעו להם בפרנסתם (תוס', ספר חסידים, מהרש"א, גר"א, מקנה, נפש החיים, חת"ס).[4]
[4]. מחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י עוסקת בתלמידי חכמים ולא בציבור הרחב, וכפי שמוכח מדברי רבא בהמשך הסוגיה, שהורה לתלמידיו לנהוג כר' ישמעאל, ותלמידיו היו תלמידי חכמים ולא בני הציבור הרחב. וכן ביארו הראשונים את המשך הגמרא שם, המביאה את דברי רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי על מעלתם של 'דורות הראשונים' שעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ללמדנו שכך נהגו תלמידי החכמים (רמב"ן ב"ב ח, א, בשם הרי"ף; רא"ש ונימוק"י שם). וכן כתבו טור (יו"ד רמו) ותשב"ץ (א, קמח). וכן עולה מטור ושו"ע (יו"ד רמג, ב), גר"א ז, שועה"ר (ת"ת קונטרס אחרון ג, א). וכן משמע מדברי רשב"י עצמו במנחות (צט, א), שאמר שניתן לצאת ידי חובת תלמוד תורה בקריאת שמע, הרי שדבריו בברכות נאמרו לתלמידי חכמים, ודבריו במנחות לציבור הרחב.
ורבים סוברים שאף דבריו בברכות לה, ב, אינם לכלל תלמידי החכמים, אלא מידת חסידות שנועדה ליחידים (תוס' ר' יהודה החסיד ותוס' הרא"ש). ויש אומרים שנועדו לתלמידי חכמים יחידים שהם צדיקים גמורים (תוס' שם, 'כאן בזמן'; ספר חסידים תתקנב; מהרש"א ברכות שם; חידושי וביאורי הגר"א על הש"ס שם; המקנה על קידושין פב, א; נפש החיים א, ח; אבן ישראל דרוש ג; חת"ס סוכה לו, א; קונטרס אחרון על שאגת אריה אות א). וי"א רק למי שיכול לחדש בתורה (נזר הקודש על ב"ר יג, ה). ויש שפירשו שאין מחלוקת בין ר' ישמעאל לרשב"י, שר' ישמעאל דיבר על כלל החכמים, ורשב"י על יחידים (קרן אורה נדרים ח, א). ויש אומרים על פי שבת לג, ב, שרשב"י התכוון אכן לכל ישראל, אולם לאחר שיצא מהמערה בפעם הראשונה, קיבל מוסר מה'בת קול': "להחריב עולמי יצאתם"?! וחזר לשנה נוספת במערה, וכשיצא מהמערה בפעם השנייה, חזר בו והודה לר' ישמעאל (שדי חמד מערכת א, ו, טו).