העיתים לתורה צריכות להיות קבועות, שאם לא כן, יש חשש שהאדם יימשך אחר מלאכתו וענייניו וישכח ללמוד (רש"י שבת לא, א). וכן נפסק להלכה (טור ושו"ע או"ח קנה, א), לגבי העת בבוקר: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה". אמנם מי שצריך למהר למלאכתו אחר התפילה, יקבע את זמן הלימוד לפני התפילה או בשעה אחרת ביום (עי' שועה"ר שם).
בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, בין בתחילת לימודו כדי ללמוד את יסודות התורה כפי הנצרך להדרכת חייו, ובין בהמשך החיים בעיתים שקבע לתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה. ועל כך אמרו חכמים (חגיגה יב, ב): "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה – מאכילין אותו גחלי רתמים".[11]
אמרו חכמים (ברכות נג, א), שמפני ביטול תורה אין אומרים לאדם שמתעטש באמצע הלימוד 'אסותא' או 'לבריאות'. אמנם יש אומרים שהואיל וכיום אין מדקדקים בביטול תורה של מילים אחדות, נכון לומר 'לבריאות' (פרישה רמו, לו; ש"ך טז). ויש אומרים שגם כיום יש להקפיד שלא לומר 'לבריאות' באמצע הלימוד (ט"ז ו; שועה"ר ת"ת ד, יא). ונראה שכאשר חבורה לומדת יחד, לכל הדעות אין לומר 'לבריאות'. וכן אדם שצריך לברך על מאכל או 'אשר יצר', לא יברך בקול רם, כדי שלא לבטלם מתורתם בעת שיענו לו אמן (פתח עינים ברכות שם; שבט הלוי ט, מג).
ואף ההולך בדרך וקבע עצמו ללמוד תורה, לא יפסיק באמצע לימודו, וכפי שאמרו חכמים (אבות ג, ז): "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה', מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".[12]
[11]. עיתים אלו צריכות להיות קבועות. אמרו חכמים (סנהדרין צט, ב) על הפסוק (משלי ו, לב): "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב, מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה" – "זה הלומד תורה לפרקים". ביאר המהר"ל (נתיב התורה ד), שהנשוי נמצא עם אשתו תמיד, ואילו הנואף עם זונה נמצא עמה דרך מקרה, ועל כן נחשב כמי שאין לו אשה כלל. "וכך הוא מי שלומד תורה לפרקים ובמקרה – אין נחשב שיש לו תורה". עוד ביאר בסדר היום (סדר הלימוד), שהלומד בקביעות מראה שהתורה חשובה לו מכל, וכשאינו בקביעות נראה "שלומד מפני שאין לו עסק אחר לעשות". ישנה מעלה שאף יקבע מקום לקביעותו (רמ"א קנה, א; מ"ב ז; כה"ח יט).
כתבו הטור ושו"ע (קנה, א): "צריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם סבור להרויח הרבה". וכדרך שאמרו בירושלמי (סוטה ט, יג), ש'אנשי אמונה בתורה' הם כדוגמת אותו מלמד שהיה קורא מקרא עם אחיו בצוֹר, ובאו סוחרים והיו קוראים לו לעשות עמהם עסק, והיה משיב להם: "לֵית אֲנָא מְבַטְּלָהּ עָנְתִי, אִין חָמִי לְמִיתִי – מִיתִי". אין אני מבטל את קביעות לימודי, אם יש רווח שצריך להגיע אלי – סופו שיגיע אלי. ע"כ. כתב השל"ה (מס' חולין דרך חיים קסה), שאם אירע שהפסיד קביעותו – ישלימנה בלילה, ולא ידחה אותה למחר, וכפי שאמרו (עירובין סה, א), שרב אחא בר יעקב "יזיף ופרע", פירש רש"י: "היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום, והיה רגיל לעסוק, ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה". עוד למדו מכך, שאם בעת הקביעות הזדמן לו עסק עם רווח גדול מאד, או דבר כדוגמת 'דבר האבד' שהתירו עבורו מלאכה בחול המועד, או אירוע משפחתי חשוב, אפשר לדחות את זמן לימודו ולהשלימו. כ"כ מור וקציעה (קנה, א), מג"ג (קנה, ג) ועלי תמר (ירושלמי שם).
ביארו ר"ח ותוס' רבנו פרץ (יומא יט, ב), והערוך (ערך 'בם'), שדברי הגמרא (יומא יט, ב): "השח שיחת חולין – עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז): וְדִבַּרְתָּ בָּם – בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים" – נאמרו על מי שמפסיק באמצע לימודו הקבוע בשיחת חולין.
[12]. משנה (אבות ג, ז): "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה' – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". כתב בתוס' יו"ט, שיש אומרים שדווקא בדרך, שהוא מקום סכנה, המפסיק כאילו מתחייב בנפשו (רשב"ץ ומהר"ל בדרך חיים). ויש אומרים שהוא הדין בבית, כי עיקר החומרה היא מכך שהוא מפסיק באמצע משנתו (רבנו יונה, מאירי, מרכבת המשנה, פרקי משה). וביאר בתפארת ישראל (אבות ג, ז), שגם לדעה הראשונה אסור ללומד בבית להפסיק באמצע משנתו, אלא שאינו מתחייב בנפשו. וכך הזהיר המגיד את ר' יוסף קארו שלא להפסיק באמצע הלימוד (מגיד מישרים, כי תבא). וכ"כ סדר היום (סדר הלימוד): "כשעוסק בקביעות העת, לא יפסיק לימודו בדברים אחרים… אלא ילמד קביעתו בהמשך (ברצף), ואח"כ יעסוק בעניניו". וכ"כ כה"ח (קנה, ח).