אמרו חכמים במשנה (קידושין כט, א), שחובה על האב ללמד את בנו אומנות. כלומר מקצוע. הוסיף רבי יהודה, שכל שאינו מלמדו אומנות, "כאילו מלמדו ליסטות", שהואיל ואין לו מקצוע, כשירעב "ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות" (רש"י שם).
החובה ללמד את הילדים אומנות היא מהתורה, וכלשון חכמים: "מכאן אמרו: מן התורה חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה" (מכילתא דר' ישמעאל בא, מסכתא דפסחא יח).
עוד אמרו חכמים (ילק"ש שלח תשמה), שכל הדברים שחייב האב בבנו, קִיֵים ה' בישראל: ה' פדאם ממצרים, ה' לימדם תורה בסיני. וכן לגבי אומנות, ציווה אותם לנחול את הארץ וליישבה, שנאמר (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל".
בתלמוד הירושלמי (פאה א, א), סמכו חכמים את החובה ללמד את הילדים אומנות על הפסוק (דברים ל, יט): "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים", 'חיים' זו היכולת להתפרנס ולהתקיים. ובתלמוד הבבלי (קידושין ל, ב), סמכו זאת על הפסוק (קהלת ט, ט): "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", בשני פירושיו. אם הכוונה 'אִשָּׁה' כפשוטו, אזי "כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות", שעל ידי המקצוע שילמד, יוכל לפרנס את אשתו ומשפחתו. ואם הכוונה במילה 'אשה' לרמוז לתורה, אזי "כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות", שכן בלא מקצוע שממנו יתפרנס, לא יוכל לחיות וללמוד תורה. וכן דרשו חכמים (ב"מ ל, ב) על הפסוק (שמות יח, כ): "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" – "זה בית חייהם", היינו "ללמד להם אומנות להתפרנס בו" (רש"י).
כיוון שזו מצווה, התירו חכמים לדבר על כך בשבת, שאם הזדמן לאב לפגוש בשבת אדם שיכול ללמד את בנו או בתו מקצוע, יוכל לסכם איתו בשבת על תנאי עבודתו והתשלום עבור כך. וכן אם הזדמן למנהל בית ספר לפגוש בשבת מורה שיוכל ללמד את התלמידים מקצוע שיסייע להם בפרנסתם, כדוגמת מתמטיקה או אנגלית, מותר לו לסכם עם המורה בשבת על עבודתו ומשכורתו, כדרך שמותר לסכם עם מורה לתורה (שבת קנ, א; שו"ע או"ח שו, ו).
ואין לסמוך על כך שהבן ימצא מי שיפרנס אותו ולהתרשל מללמדו אומנות, כי אין לסמוך על הנס שימצא מי שיתנדב לסייע לו בפרנסתו, וכפי שאמרו חכמים (אבות ב, ב): "כל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עָוֹן" (מהרש"א קידושין ל, ב). אמנם כאשר הבן מתאים להיות מורה, יוכל אביו ללמדו תורה כדי שיתפרנס מהוראה, שכן מקצוע ההוראה הוא מקצוע חשוב ומקודש מאין כמותו. וכפי שאמר רבי נהוראי (קידושין פב, א): "מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה" (עיון יעקב שם).[15]
[15]. חובה על האב ללמד את בנו מקצוע לפרנסתו. כ"כ הרי"ף והרא"ש (קידושין ל, ב), מ"א (או"ח קנו, ב), שועה"ר ב, ערוה"ש א, שו"ע (או"ח שו, ו), מ"ב ל, ועוד רבים. כיוצא בזה, אם הרב היכה את תלמידו כדי שילמד תורה, כפי שהיה מקובל, ובטעות הרגו – אינו נחשב 'רוצח בשגגה' שחייב גלות, הואיל ועשה זאת במסגרת קיום המצווה ללמד תורה. וכן הדין כאשר הדבר אירע למורה שמלמד מקצוע (מכות ח, ב; רמב"ם רוצח ה, ה). כתבו הפוסקים שחובה ללמד גם את הבת מקצוע שתוכל להתפרנס ממנו (המקנה קידושין ל, ב; מהר"ם שיק או"ח קסג). ובמקוה המים (או"ח ד, יח) התיר ללמד תפירה לבנות בבית הכנסת, אם אין מקום אחר, הואיל וזו מצווה.
מובא בקידושין (פב, א): "רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה". יש שהבינו שר' נהוראי חולק על חכמים, ולדעתו אין חובה ללמד את הבן מקצוע, אך אין הלכה כמותו (לב העיברי ח"ב עמ' פה). אולם רבים מבארים שר' נהוראי אינו חולק, אלא כוונתו שיש ללמד את הבן לעשות תורתו קבע ומלאכתו ארעי (מהרש"א שם). ויש מבארים שהוא מדבר על יחידים, כדוגמת בנו (פני יהושע ומקנה שם). ור' יעקב ריישר (בעל 'שבות יעקב') ביאר, שר' נהוראי הבין שבנו מתאים ומוכשר להיות מורה, ואם כך יוכל לזכות לעסוק תמיד בתורה ותוך כך להתפרנס כמורה (עיון יעקב שם, וכ"כ פרחי כהונה קידושין שם. ועי' פסקי הרא"ש קידושין ד, כח; מאירי קידושין ל, ב). וכן ההדרכה הפשוטה לימינו, שרבים מתפרנסים מהוראה (אג"מ יו"ד ד, לו).