מצווה על כל אדם מישראל לקדש את השם הגדול והנורא ולהימנע מחילולו, שאם איימו עליו שיהרגו אותו אם לא יעבור על אחת משלוש העבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ייהרג ולא יעבור (פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, ג).
אבל על שאר העבירות הדין הוא שיעבור ולא ייהרג, אך זאת בתנאי שהגויים כופים את היהודי לעבור על המצווה לשם הנאתם, אבל אם מטרתם היא להעבירו על דתו, ולפגוע באמונתו, אזי אם הדבר נעשה בפני עשרה יהודים, עליו להיהרג ולא לעבור. מפני שכבר אין מדובר בעבירה פרטית בלבד, אלא בעבירה שמייצגת את כל התורה כולה, והעובר עליה כאילו עובר על כל התורה, ועל כן מצווה שיקדש את השם וייהרג ולא יעבור (פנה"ל שם ד, ה).
על פי זה הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמכיוון שיש חילול השם בנסיגה מחבלי הארץ, ממילא האיסור הוא במדרגת 'ייהרג ואל יעבור'. יש בנסיגה חילול השם מפני שכל העולם מכיר את התנ"ך ויודע שה' נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. והערבים, לעומת זאת, נלחמים כנגד מצוות התורה וההבטחה האלוהית. לכן גם מדינות מוסלמיות שאין להן גבול איתנו לוחמות נגדנו, משום שזו מלחמת דת של שונאינו כנגד אמונתנו.
יתר על כן, יש בנסיגה מארץ ישראל חילול השם מהמדרגה החמורה ביותר, שכן היא נעשית על ידי הציבור, ואינו דומה חטאו של יחיד לחטא הציבור שנעשה לעיני כל העמים. על אחת כמה וכמה במצווה מפורסמת כיישוב הארץ, שכל גוי שקרא תנ"ך יודע שה' הבטיח את ארץ ישראל לעמו. ואין חילול השם גדול מזה שהוא רואה שיהודים מתנכרים להבטחה האלוהית ומוותרים על חבלים מהארץ. כדי למנוע את חילול השם, עלינו להיות מוכנים להילחם במסירות נפש על הגנת הארץ, וקל וחומר שלא לוותר על שום חלק מארצנו הקדושה, שבורא השמים והארץ הוריש לנו.
אמנם נראה שאף שחיוב זה הוא בגדר 'ייהרג ואל יעבור', במצב שאין לנו סיכוי לנצח – אין מצווה להילחם, שכן אין אפשרות להיהרג ולא לעבור, שהרי גם אם ניהרג – נעבור והארץ תיפול לרשות נוכרים ויתחלל שמו של הקב"ה לעיני העמים. אבל כשיש אפשרות להשאיר את נחלותינו הקדושות בידי ישראל, חובה להילחם במסירות נפש, כדי שהארץ תהיה בידינו כמצוות התורה. ברוך ה', שברוב רחמיו וחסדיו החזירנו לארצנו ונתן לנו כוח וחיל להחזיק בה, ועלינו לשמור על הארץ שנתן לנו במסירות נפש.[8]
[8]. לאחר שמו"ר הרצי"ה ביאר שמדובר במלחמה דתית ובמצוות קידוש השם ואיסור חילול השם, הדיון אם נסיגה תתרום ליישוב הארץ בחבלי הארץ האחרים, ואם הנסיגה תביא להצלת נפשות – נעשה מיותר. שתי סיבות לכך: הלכתית ומציאותית. מצד ההלכה, הרי על קידוש השם אנו מצוּוים ב'ייהרג ואל יעבור', ואזי כל זמן שעם ישראל מסוגל לעמוד בזה, כבר אין מקום לשיקולים של תועלת. במקביל, גם המציאות מתאימה לכך, שהואיל ומדובר במלחמה דתית, ברור שאויבינו לא יסתפקו בשום פשרה, אלא תמיד יחתרו להשליט את דתם, ולמנוע ממי שאינם נכנעים לה להיות בשטח שהוא מבחינתם מוסלמי (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ז, ד). עוד בהקשר זה חשוב לדעת, שבאסלאם, 'מלחמת קודש' (ג'יהאד) נגד הכופרים בדתם היא אחת המצוות החשובות, והיא דבר טבעי ורצוי, כל עוד יש בעולם אנשים שאינם מקבלים את דתם (ראו פנה"ל שם). הדרך היחידה "לפטור" אותם מ"מצוותם", היא להוכיח להם שהם אנוסים ואין בידם כוח לנצח. לכן כל נסיגה מגבירה את המרץ שלהם להמשיך להילחם באמצעות מלחמה רגילה או טרור. הרי שמצוות קידוש השם והתפישה המציאותית תואמות באופן מלא.
ע"ע בספרו של הרב יעקב זיסברג נחלת יעקב ח"ב עמ' 437-480, פרק שלם על ביאור כוונתו של הרצי"ה בקביעתו שאיסור הנסיגה הוא בבחינת "ייהרג ואל יעבור". ומה שפירשתי הוא כדעת אבי מורי. כלומר המצב שבו יהודי ייתבע בפועל להיהרג ולא לעבור, הוא כאשר תובעים ממנו באופן מעשי לגרום לנסיגה, כגון שמאיימים על ראש הממשלה שאם לא יחתום על ויתור יהרגו אותו – ייהרג ואל יעבור. ועיין ב'תשובות העם והארץ', תשובות הרב גורן סימן ח, בדברי הרצי"ה שם, ובהערה.