לצערנו לעיתים אירעו פעולות של הריסת בתי יהודים ביהודה ושומרון על פי החלטת בית משפט, ועמדה בפנינו השאלה: האם יש בכך הפרה של מצוות יישוב הארץ, או שזה בבחינת 'דינא דמלכותא דינא' (להלן יד, ג-ד). היסוד הקובע את הדין הוא סיבת ההריסה. שלושה מצבים ישנם: א) כאשר מדובר בכפייה על דת, ההריסה אסורה לחלוטין. ב) כאשר הסיבה החוקית להריסה מובנת, ההריסה מותרת. ג) מצב ביניים, בו הסיבה הישירה היא חוקית, אך הסיבה הבסיסית היא פגיעה ביישוב הארץ. נפרט יותר:
א) אם ההריסה היא מפני שלדעת הממשלה או בית המשפט אסור ליהודי לגור בחבל ארץ מסוים בארץ ישראל, אזי מדובר בכפייה על דת וחובה להתקומם כנגד זה בבחינת 'ייהרג ואל יעבור'. אמנם הוראה זו למעשה מורכבת מאוד, וברוב המקרים היא רחוקה מיישום, והלוואי ולעולם לא נצטרך לברר למעשה סוגיה נוראה זו (כמבואר בהלכה ט, הערה 8). אולם בוודאי שמדובר במאבק חריף מאוד כנגד מעשה האיסור.
ב) מנגד, כאשר יהודי בונה את ביתו על כביש או על שטח שמיועד לגינה ציבורית, מובן שאין איסור להרוס את ביתו, אלא להיפך – כך שומרים על סדרי שלטון תקינים. וכן כאשר בית המשפט מחליט שאדם מסוים בנה את ביתו בגזלה על שטח של אדם אחר, בין יהודי ובין נוכרי, אין איסור להרוס את הבית. וגם אם נראה שבית המשפט טעה בהחלטתו, כל זמן שמדובר בטעויות מקובלות של בני אדם, עדיין 'דינא דמלכותא דינא', וצריך להרוס את הבית.
ג) ישנם מצבי ביניים: מצד אחד אין החלטה עקרונית נגד זכותם של יהודים להתגורר בחבל ארץ מסוים, והחלטת ההריסה הממשלתית או המשפטית מבוססת על נהלים ותקנות. מאידך, מסתבר שהחלטת ההריסה נובעת מעמדה השוללת את זכותם של היהודים לגור באותו חבל ארץ. כגון שערבי טוען שהקרקע שעליה בנה היהודי את ביתו היא שלו, ובמקרים דומים במקומות אחרים בארץ מורים על הסדרה ולא על הריסת הבית, או שטענות הערבי מתקבלות ללא בדיקה כמקובל במקרים דומים.
במקרה כזה, השאלה חוזרת לפתחה של הממשלה, שביכולתה לבנות בתים נוספים באותו אזור. אם הממשלה תוֹרֶה לבנות בתים רבים במקום הבתים שעומדים להריסה, הרי שהיא מראה בכך שאינה פועלת מתוך התנגדות למצוות יישוב הארץ, וחזרה ההחלטה על ההריסה להיות מותרת, בבחינת 'דינא דמלכותא דינא'. אמנם כאשר מוצאים בהחלטה עוולה, רצוי לעורר כנגדה ויכוח ציבורי, אבל אסור להתנגד לביצועה.
אבל אם הממשלה לא תשתמש בכוחה לבנות, אזי מסתבר שההרס נובע מרצון לפגוע במצוות יישוב הארץ. ואמנם עדיין לא מדובר בגדר של כפייה על דת בפרהסיה, שכן הנימוקים הם משפטיים ומקומיים. אבל כיוון שהפעולה מנוגדת למצוות התורה באופן בוטה, אין לשוטר, לחייל או לאזרח לכבד הוראה כזו או לציית לה, ומצווה להתקומם כנגדה בכל הדרכים המקובלות במדינות מתוקנות. אולם אין להחריף את המאבק מעבר לכך, הואיל ואין מדובר בכפייה על דת באופן מפורש.