יז – מלאכת דש

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

יז,א – דש

לדעת רוה"פ מלילה ביד אסורה מדברי חכמים, וכ"כ רש"י ורמב"ם ומ"ב שיט, כ. וע' שעה"צ שיט, יא. ובביצה יג, ב, התירו למלול ביד ובתוספת שינוי (בראשי האצבעות). ולדעת רש"י ותוס' ההיתר הוא ביום טוב, אבל בשבת גם בשינוי אסור. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן, ההיתר הוא בשבת, וביו"ט מותר למלול גם ללא שינוי. וכן פסק בשו"ע שיט, ו. ואמנם הרמ"א כתב שיש מחמירים וטוב להחמיר. אולם בהל' יו"ט תקי, א, לא הזכיר את דעת המחמירים. וע' במנו"א ח"ב ו, א.

יז,ב – תלישת תמרים מהמכבדות

נחלקו הפוסקים בשאלה – מה דין תמרים שנותרו מחוברים למכבדות שלהם. מצד מלאכת 'קוצר' אין בעיה, שהרי הענף עצמו תלוש, השאלה האם יש כאן איסור 'דש'. יש אומרים שהואיל ורגילים להוציא את התמרים מאשכולותיהם בשדה, הרי פירוקם נחשב כמלאכת 'דש' (כך משמע מרש"י שבת עג, ב, וביאר זאת בארח"ש ד, ב). ויש אומרים, שמלאכת 'דש' שייכת רק כאשר מוציאים דבר מתוך דבר, ואילו התמרים אינם בלועים בתוך אשכולותיהם (כך משמע מתוס', וכ"כ במנו"א ח"ב ו, ה, עפ"י עוד ראשונים). וכדי לצאת מהספק, יטול תמר ויאכלהו, ורק אח"כ יתלוש תמר נוסף ויאכלהו, שבאופן זה, אין הוא נוטלם כדרך מלאכה אלא כדרך אכילה.

יז,ג – האם יש איסור דש בסחיטת בגד לצורך הנוזלים היוצאים ממנו

נחלקו הראשונים אם הסוחט בגד שיש בו נוזלים לצורך נוזלים היוצאים ממנו עובר באיסור תורה של דש. לדעת הרמב"ם (ט, יא), רמב"ן (שבת קיא, א) ורש"י (קמה, א 'פטור'), אין איסור דאורייתא של דש בסחיטת בגדים. וכמה טעמים נאמרו לכך, או משום שאין דש אלא בגידולי קרקע (רמב"ן; הגהות רמ"ך בדעת הרמב"ם. וגם בגדים שהחומר שלהם צמח בקרקע אינם נחשבים גידולי קרקע, כי פנים חדשות באו לכאן). או משום שהנוזל הספוג בבד לא גדל בתוכו ולכן אינו דומה לדש כלל (רש"י שם בהסברו לדברי רב בדין הסוחט כבשים ושלקות למימיהן; מנחת חינוך בדעת הרמב"ם). ודבריהם מיוסדים על מה שמבואר במלאכת דש שאינו חייב מהתורה אלא על סחיטת זיתים וענבים בלבד (קמה, ב). אולם כתב הר"ן, שגם לדעה זו יש בסחיטת בגד איסור דרבנן של דש. וכן דעת האגל"ט למעשה, שכל הסוחט בגד ממימיו ואין בו מלבן יש בו איסור דרבנן של דש (מלאכת דש, יא).

לעומתם רוב הראשונים כתבו כדעת רבינו תם (תוס' שבת קיא, א 'האי'; תוס' כתובות ו, א 'האי'), שיש שני איסורים של סחיטה מדאורייתא, האחד של מלאכת מלבן, והשני של מלאכת דש. וההבדל ביניהם, שסחיטה של מלאכת מלבן אסורה אף אם המשקה הולך לאיבוד, אבל סחיטה של דש אסורה רק אם הוא צריך למשקה שלהם. ואף על פי שאין איסור סחיטה של דש אלא בדריכת זיתים וענבים בלבד, סחיטת בגדים דומה לזיתים וענבים, שכמו שדרך לסחוט זיתים וענבים מהמשקה שלהם, כך דרך לסחוט בגדים מהנוזלים הבלועים בהם, כי רגילים לייבשם (ר"ת; רשב"א כתובות ו, א; רא"ש שבת כב, ד;ספר התרומה סימן רמד; מאירי שבת קמה, א ועוד).

ועל פי זה מתבארות כמה גמרות, שחששו חכמים שלא יבוא לסחיטת נוזלים שונים, וכיוון שאין מדובר דווקא במים, אין שם סחיטת ליבון, הרי שגם סחיטת דש אסורה מהתורה. בגמ' שבת קכח, ב, דובר על הבאת שמן דרך הספגתו בשיער, ושאלו, הרי יש שם סחיטה, והשיבו שאין סחיטה בשיער, משמע שאם היה בד היה איסור. וכן שם קמא, א: "אמר רבא: לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה". ופירש רש"י שמדובר על כד של שמן. וכן שם קמג, ב, בדין ספוג שיש לו בית אחיזה שמותר לקנח בו, ואם אין לו בית אחיזה אסור לקנח בו משום סחיטה, ואין הכוונה דווקא במים, הרי שמדובר בסחיטת דש. ולרמב"ם ודעימיה, יש להסביר, שגם בסחיטת שמן יש ליבון, שיוצא מהבגד דבר שמלכלך אותו (כ"כ המאירי), או שמדובר על איסור סחיטת דש מדרבנן, והרי זה כסחיטת כבשים ושלקות למימיהן (כ"כ רמב"ן ור"ו בדעת רש"י).

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן