ג – ישראל והזמנים

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ג,א – חביבות החגים על השבתות

מצוות השמחה בחגים יתירה על שבת, בבחינת מה שאמרו חכמים (ע"ז לה, ב) על הפסוק (שיר השירים א, ב): "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" – "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, עריבים עלי דברי דודיך ("דברי סופרים") יותר מיינה של תורה ("עיקר תורה שבכתב")". שיר השירים רבה א, ב: "חביבין דברי סופרים מדברי תורה". וכן בירושלמי פ"א ה"ד, בעניין שעבר ר' טרפון על דברי חבריו והיטה. כיוצא בזה אמרו (ב"מ לח, א): "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו".

ג,ב – מעט על ההבדל בין שבת לחג

בשבת אנו מתעלים אל שורש האמונה, ומתוך כך כל ששת ימי המעשה מתברכים, אבל אין מגמת השבת להדריך את ששת ימי המעשה, אלא הם מתרוממים על ידי עצם קדושת השבת. לעומת זאת החגים מקושרים יותר לעולם המעשה, ובהם אנו שמחים על הברכה שנתן ה' במעשה ידינו, ומתוך כך אנו מכוונים את דרכינו ומתבוננים בתפקידנו בתיקון עולם. ולכן החגים הם ימי דין (בספר א, ב), שלפי השתדלותנו לקלוט את אורם, נזכה לברכה בפרק הזמן שעומד לפנינו. וכיוון שהחגים קשורים יותר לעולם המעשה, מותר לעשות בהם מלאכה לצורך אוכל נפש, כדי שמתוך כך נכוון את מעשינו שלאחר החג, שכשם שהכנת המאכלים בחג הם לצורך מצווה ושמחה, כך גם תכלית העבודה והפרנסה בכל השנה, להוסיף מצווה ושמחה, להוסיף ברכה לעולם, ולא לצורך קנאה תחרות וכבוד. ועיין עוד להלן בהרחבות ג, א, בדברי רבי נתן בליקוטי הלכות, בטעם היתר מלאכת אוכל נפש.

ג,ג – קרבנות המוספים

בפרשת פנחס נצטוונו על קרבן התמיד, כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים בכל יום. בשבת נוספו עליהם 2 כבשים לעולה. בראש חודש, בפסח ובשבועות קרבנות המוספים הם: 2 פרים, 1 איל, 7 כבשים – לעולה. בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת המוספים הם: 1 פר, 1 איל, 7 כבשים – לעולה. בסוכות: 13 פרים ביום הראשון, פוחת והולך עד 7 פרים ביום השביעי, 2 אילים, 14 כבשים – לעולה. בכל הימים האלו (לא כולל שבת) יש גם שעיר עיזים 1 לחטאת.

נראה שאפשר ללמוד מכך שיש שני סוגי ימים טובים. האחד הוא שלוש רגלים – פסח, שבועות וסוכות, שהמשותף להם שיש יותר מפר אחד, ובסוכות שהוא סיכום יש ריבוי פרים. השני הוא ימי הדין – ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת, שהמשותף להם הוא שיש רק פר אחד, ולפי זה שמיני עצרת הוא סיכום של ימי הדין.

קרבנות נוספים המובאים בימים מיוחדים מוזכרים בספר ויקרא:

ביום הכיפורים – בעת כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים – 1 פר חטאת ו-1 איל עולה משל הכהן, 2 שעירי עיזים לחטאת ו-1 איל לעולה מהציבור (פרשת אחרי מות). ביום הקרבת העומר (א' חוה"מ פסח) – 1 כבש לעולה (פרשת אמור). בשבועות מנחת שתי הלחם, ואיתה 1 פר, 2 אילים, 7 כבשים לעולה; 1 שעיר חטאת (נוסף על השעיר שבכל חג); 2 כבשים לשלמים.

ג,ד – גם ערך השבת מתגלה על ידי ישראל

למרות שקדושת השבת קבועה וקיימת, ואינה תלויה בישראל, צריך לציין שקדושת השבת אינה מתגלה במילואה בלא ישראל, ולכן רק לאחר יציאת מצרים נתגלה עניין השבת בעולם, וזהו שאנו אומרים בקידוש – שהשבת היא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים, יסודה במעשה בראשית, וגילויה ביציאת מצרים, כמבואר בפניני הלכה שבת א, ב-ג.

וכ"כ בליקוטי הלכות יו"ט ה, י: "אבל שבת ויום טוב צריכין זה לזה, כי אם לא היו האותות וכו' שעל ידי זה קדושת יום טוב לא היו יודעים משבת כלל. ואם לא היה קדושת שבת לא היה אפשר לגלות אלקותו יתברך ביציאת מצרים, כי עיקר המופתים של יציאת מצרים היה בכח שבת שקביעא וקיימא, שזהו בחינת שבת הגדול שקודם פסח…"

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן