ו – זמן הלימוד והסעודות

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ו,א – מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע

עיין בביאור סוגיה זו בהרחבות לפניני הלכה שבת פרק ה, ב-יד. ונזכיר כאן את עיקרי הדברים בקצרה, בתוספת מקורות שלא כתבתי שם:

ביצה טו, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר (דברים טז, ח): עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה): עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם". וכן הוא בפסחים סח, ב, ושם הגרסא: "רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש". ועוד מובא שם: "אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא. אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיהו נח, יג). אמר רב יוסף: הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם…"

ו,ב – הלכה כר' יהושע

כ"כ רי"ץ גיאת הל' תשובה; או"ז ח"ב הל' מוצ"ש פט; ראבי"ה תרלו, ותקפא; שבולי הלקט רמ; מאורות ביצה טו, ב; מאירי ביצה טו, ב; סמ"ג לאוין עה; שטמ"ק ביצה טו, ב. וכן עולה מהסדר שכתב הרמב"ם יו"ט ו, יט. וכן נראה ממנהיג (הל' יום טוב) ושלטי גיבורים.

אמנם יש שפסקו כר' אליעזר: הרז"ה (פסחים יח, ב, בדפי הרי"ף); ריא"ז (מובא בשלט"ג), ודעה זו הובאה במאירי.

ופסק בשו"ע תקכט, א, כר' יהושע: "מצות יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה". ובמ"ב א, ביאר שיסוד הדין מדברי הגמרא.

ויש שרצו לטעון שהשו"ע לא פסק שצריך בשבת חציו לבית המדרש, אבל כיוון שלמדנו בפסחים סח, ב, שחיוב השבת אינו פחות מחיוב יו"ט, הרי שאם פסק לגבי יו"ט שחציו לבית המדרש, כך לכל הפחות חייב בשבת. ויש לשים לב שכתב "חציו לבית המדרש" ולא "חציו לה' ".

בנוסף לכך כתב עניין זה בהלכות שבת בב"י בסימן רצ, והביא הרמ"א דברים אלו שם. ובשו"ע רצ, א, כתב רק על קביעת מדרש בשבת ושאסור לקבוע סעודה באותה שעה.

ו,ג – בדעת רבי אליעזר

כתבתי: "גם הבוחר לעסוק כל היום בתורה צריך לפי רבי אליעזר לטעום דבר מה, כדי שלא יהיה מעונה. ומנגד הבוחר לעסוק כל היום בסעודה, צריך להתפלל ולקיים לימוד מסוים בלילה וביום, ולומר דברי תורה בסעודה". וכ"כ השל"ה מסכת שבועות תורה אור טז: "דעל כרחך אין הפשט כולו לה' מבוקר ועד ערב, וכי יתענה ביום טוב? וכן אין הפשט כולו לכם שיאכל כל היום מבוקר עד ערב, דהא צריך להתפלל שחרית וערבית. אלא רובו הוא ככולו. וכן כתבו התוספות שם (בד"ה או אוכל)…"

וכ"כ תוס' רבינו פרץ ביצה טו, ב: "ואע"ג דקאמר לעיל לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ואע"פ שהתחילו לישב בבית המדרש לשמוע הדרשה, יש לומר משום שלא היה רוצה שיבטל מעליהם שמחת יום טוב לגמרי". וכ"כ הרא"ה שם, וכ"כ עולת שבת רמב, א, שגם מי שבחר בכולו לכם צריך להתפלל. ונלענ"ד פשוט שלכל הדעות צריך ללמוד משהו בבוקר ובערב.

אמנם לדעת המאירי ביצה טו, ב, אם ירצה ללמוד כל היום כולו, למרות שיצא שלא יאכל כלל, כיוון שאין כוונתו לשם תענית, אלא משום לימוד תורה, הרי זה מותר משום שאפשר לעשות כולו לה'. אבל משמע שיוכל לדעת ר' אליעזר לקבוע את עיקר היום ללימוד וגם לאכול, וכפי המעשה שהיה בתלמידי ר' אליעזר. וכ"כ מהרש"א שם. כיוצא בזה כתב רבי נחמן בן הרמב"ן, שאם בחר בכולו לכם, אינו חייב לקבוע עצמו ללימוד, ורק אם התחיל לשמוע דרשה, צריך לשומעה עד סופה. ולשפת אמת שם, גם לר' אליעזר אפשר לחלוק את היום לשני חלקים שווים.

ויש לציין שר' אליעזר כאן לשיטתו לעניין תפילה, שיש חשיבות לרצון ולבחירה של האדם, כמובא במשנה בברכות ד, ד: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים".

ו,ד – לרבי אליעזר הבוחר ב'לכם' צריך לכוון לשם שמים

כתבתי: "יש להוסיף, שאם יבחר לעסוק כל היום בסעודתו, בחירתו צריכה להיות לשם שמים, כדי לשמוח בקדושת החג ולשמח עניים וגלמודים בשמחתו". שכך כתב השל"ה, סוכה נר מצווה, לא: "וכמו שהשיב רבי עקיבא לאותו מין, על שאמר לו: מה אתם עושין עתה מועדים, והלא כתיב (ישעיהו א, יד): חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. אמר ליה, מי כתיב חדשי ומועדי שנאה נפשי, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם כתיב, בזמן שאתם מכוונים להנאת גופכם בלבד, הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי אינן שנואים, ואינם עלי לטורח, אלא אהובים וחביבים, כדאיתא ברבה פרק כ"א (במד"ר כא, כה. אמנם אינו כתוב שם כך). לשון ספר המוסר פ"ח: … וכתיב: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וכתיב (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם , ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא, ב): אלו בני אדם, שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדאי, כסבורים שמענגין שבתות וימים טובים, אלא צריך לענג שבתות וימים טובים כהוגן…"

של"ה (פרשת אמור דרך חיים תוכחות מוסר): "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (ויקרא כג, ב). כלומר, שאתם מקדשים את המועדים לשמוח בהם לשם ה', ולהיות הסעודה כמטעמי יצחק, לעורר הרוחניות לדבקות השם יתברך ולהשגת תורתו הקדושה, ואז הם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אומר השם יתברך אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. אמנם העושים חגים וששים ושמחים למלאות בטנם קיא צואה בלי מקום, עליהם נאמר (ישעיהו א, יד): וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וכבר הארכתי בזה בהלכות מועדים שלי. וזה טעם איסור מלאכה במועדים, כדי שלא יהיה טרוד במלאכתו, וישכח הדבקות בהשם יתברך, כי המועדים מקודשים, ובהם יוסיף הדבקות בהשם יתברך, ואז הם מועדי ה' ".

יותר מזה כתב רבי צדוק בפרי צדיק (במדבר לחג השבועות ה): "רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, דהיינו מי שיכול שיהיה ה'לכם' היינו הנאת הגוף שלו גם כן לשם שמים ולא ירגיש הנאת עצמו אז כולו לכם. ומי שאינו יכול לכוון שיהיה הנאת הגוף שלו גם כן בקדושה יהיה כולו לה'. דודאי אין הפירוש שהברירה בידו לברור או הנאת הגוף או יושב ושונה. ורבי יהושע סבר דכל אחד מישראל יכול לאכול ביום טוב בקדושה ורק התורה אמרה לחלק חציו לה' וחציו לכם". ועוד כתב (דברים שמיני עצרת לט): "כי זה עיקר טעם רבי אליעזר דסבר או כולו לה' או כולו לכם, דהיינו אם הוא מרגיש בנפשו שיוכל להמשיך הקדושה גם בדברים הגשמיים כאכילה ושתיה, אזי יוכל לעשות כולו לכם. ואם לאו בר הכי הוא בהכרח לעשות כולו לה' שיהיה רק יושב ושונה. ורבי יהושע סבר שעל ידי קדושת החג יוכל כל נפש ישראל להמשיך הקדושה בחציו לכם".

והמצווה לשמח עניים וגלמודים איתו היא גוף המצווה, וכמבואר בספר להלן הלכה יא, ובפניני הלכה סוכות א, יד, בדברי הזוהר לעניין האושפיזין.

ו,ה – סדר הלימוד לרמב"ם כדברי ר' יהושע לקיים חציו לה'

רמב"ם הל' יו"ט ו, יט: "אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה". וכ"כ כלבו סימן ס; לבוש תקכט, ג; סידור ר"י עמדין עמ' רנט, יב; ובשועה"ר תקכט, י, והוסיף שזה כדי לקיים חציו לה' וחציו לכם. וכ"כ מ"ב תקכט, א; כה"ח ב.

ובהל' שבת ל, י, הרמב"ם לא הזכיר עניין חציו, אלא תיאר את מנהג הצדיקים שלומדים רוב היום. ויש שרצו ללמוד מדבריו שאין זו חובה אלא מנהג חסידות, שכן כתב: "כך היה מנהג הצדיקים הראשונים".

אולם מהל' יו"ט משמע שהוא דין גמור, שכתב: "כך היא הדת", כלומר כך המנהג לכולם, ודייק לכתוב "קורין ושונין עד חצי היום", וכדעת ר' יהושע בפסחים סח, ב, וביצה טו, ב, שחציו לה', וכ"כ מפרשי הרמב"ם. וכיוון שדין שבת ויו"ט מאותו מקור, בפסחים סח, ב, הרי שגם בשבת דין חציו לה' הוא חיוב גמור.

ויש לבאר שמה שכתב בהל' שבת שהוא מנהג צדיקים, הכוונה ללימוד רוב היום, אבל חציו לה' הוא חובה. ועיין בהרחבות שם ה, א, ו, שלדעת הב"ח רמב, א, וחוות יאיר, המצווה לרמב"ם בשבת ללמוד רוב היום תורה, וזה מה שאמר רבה בפסחים סח, ב: "הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם", הרי ש'גם' לכם, אבל העיקר תורה. ולפי מה שהסברתי הדין לרמב"ם ללמוד בשבת חציו, ומנהג צדיקים להקפיד ללמוד יותר באופן קבוע.

וכן מצינו בספורנו ויקרא כג, ב, על הפסוק: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי", שיש דרגות במקראי קודש. המקודשים ביותר שבת ויוה"כ, אסורים בכל מלאכה, "לעסוק בכולם בתורה ועסקי קודש, כאמרו (שמות כ, ח-ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וכו' וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, שתשבות ממלאכתך ויהיה עסקך כולו לה' אלוהיך". ובקצת החגים "תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד… והכוונה בהם, שעם שמחת היום שישמח ישראל בעושיו יהיה העסק בקצתו בעסקי קודש כאמרם ז"ל יום טוב חציו לה' וחציו לכם, ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק כאמרו (תהלים פ"ב, א): אֱלוֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל".

ו,ו – הסדר של הרמב"ם מכוון

הסדר שכתב הרמב"ם מכוון בשעותיו כך שלחלק ה' מוקדש מעט יותר משש שעות. ואמנם בחצי הראשון של היום אכלו לאחר התפילה ארוחה קלה, שארכה מן הסתם חצי שעה עד שעה. אבל מנגד היו מתפללים בהנץ, הרי שבפועל התחילו בתפילה כחצי שעה לפני הנץ, ועוד יש להוסיף לפחות חצי שעה שלאחר חצות, שכן רק אז מותר להתפלל מנחה, ויש להוסיף עוד את זמן תפילת המנחה, כך שבפועל יותר מחצי היום היה מוקדש לה'. ואם היו מאחרים קצת את תפילת המנחה, הרי שהיו מקדישים לה' יותר מחציו של היום. ואולי זה נועד להשלים גם לשעות הנצרכות ללילה, שאף שהיו רגילים לדרוש וללמוד בלילה, אולי האריכו בשינה בלילה, ולא הגיעו לעוד שלוש שעות תורה ותפילה, שכפי החשבון שכתבתי, צריך להגיע במשך כל היממה לתשע שעות.

כתבתי שמן הסתם הארוחה בבוקר ארכה לפי הרמב"ם חצי שעה עד שעה שכן עולה מדבריו שהסעודה העיקרית אחר הצהרים, וכן נוהגים התימנים בכל השבתות, שאוכלים בבוקר ארוחה קלה חלבית, ולפנות ערב סעודה בשרית. וכן זכור לי מלפני ארבעים שנה, שרוב המשפחות סעדו את סעודתם הבשרית כשעה או מעט יותר, ולכן נראה שבעבר, שהיה פחות שפע מאכלים, מן הסתם אכלו את הארוחה הקלה בחצי שעה עד שעה.

ו,ז – האם לר' יהושע החצי לה' צריך להיות מדויק

רבים ביארו שלדעת רבי יהושע הוא חצי דווקא. וכ"כ ב"ח או"ח ר"ס רמב; פני יהושע ביצה טו, ב; שאג"א סי' סט; כה"ח תקכט, י. וכן עולה מדברי יש"ש חולין א, נ, שכתב שאין להחשיב את ניגוני החזנים כחציו לה' (וכתב שגם אינו מחציו לכם, וכוונתו למקרה שהם מאריכים שלא להנאת הציבור), משמע שצריך שהחצי לה' יהיה ממש חצי, ואם מאריכים בחזנות, החצי פגום. והביאו את דברי היש"ש בקרבן נתנאל ביצה ש, ומ"א פתיחת סי' תקכט.

וכן כתב רבי חיים בן עטר בראשון לציון (ביצה טו, ב), שיש לדקדק שיהיה חציו לה', לא פחות. וז"ל: "הרמב"ם חש להערתנו ואמר שבחצי הראשון שלה' יאכלו בו סעודה כדי שלא יהיו בו בתענית, חצי השני אחר מנחה יהיה הכל להם. וכשאתה בא לצרף מה שמחסרין בחצי שלהם בקריאה ובתפילה יהיה כשיעור מה שאכלו בו מחצי שלה', אם כן צריך שלא להאריך בסעודה של שחרית שאם כן נמצא גזול מחצי של ה' ברוך הוא".

וכ"כ כה"ח תקכט, ב: "ונראה כיון דאיכא דסברי הכי ואיכא דסברי הכי (לגבי אם להקדים הדרשה או הסעודה), כל מקום יעשה כמנהגו, ובלבד שלא יפחות מחצי היום לבית המדרש לקיים מאמרי רז"ל. ועל כן יש נוהגין ללמוד בחברה כל ימי מועד מאחר סעודת שחרית עד זמן תפילת מנחה, ובפרט הסוחרים ובעלי מלאכה שאין להם פנאי ללמוד בחול, נוהגים כמה יראי שמיים ללמוד בחברה בכל שבתות ומועדים וגם איזה שעות בלילות בימי החול. ועיקר הלימוד יהיה בדינים כדי לדעת מה יעשה ישראל".

ויש שכתבו שחציו שאמרו אינו חצי בצמצום דווקא, אלא צריך שיעשה חלקו לה' וחלקו לכם, ואם רוצה, רשאי לעשות רובו לה' או רובו לכם. וכ"כ פמ"ג או"ח א"א רמב ס"ק א; שפת אמת ביצה טו ב. ויש ת"ח שכתבו לי, שניתן ללמוד מכל הפוסקים שלא דקדקו להגדיר את הזמנים, שאין הכוונה חצי מדויק אלא הכוונה להקדיש לתורה זמן חשוב, גם אם יהיה שליש בלבד. אמנם נלענ"ד שכוונתם היא שאין צורך לדקדק בשעות, אלא צריך להקדיש בערך חציו של היום לה'. ואפשר שפעם ילמדו יותר ממחצית ופעם פחות, אבל בסך הכל יצא שלומדים בערך מחצית. ואי אפשר לפרש שמספיק ללמוד שליש יום, שהיאך יתקיימו בשליש יום, דברי הירושלמי שאמר שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי לעסוק בהם בתורה, ודברי תנא דבי אליהו רבה פרק א' שאמר "שיום השבת כולו תורה".

ו,ח – התפילה חלק מחציו לה'

עיין בהרחבות לפניני הלכה שבת ה, א, י, שלדעת רוב הפוסקים התפילה בכלל חציו לה'. ואמנם בפסחים סח, ב, אמרו שדעת ר' יהושע "חציו לבית המדרש", ובבית מדרש למדו תורה. אבל אח"כ הביאו דברי ר' יוחנן שביאר שלדעת ר' יהושע "חציו לה' ", על סמך הפסוק "עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". ובביצה טו, ב, אמרו בדברי ר' יהושע "חציו לה' " ולא הוזכר בית המדרש. ויש לומר שגם התפילה בכלל חציו לה', אלא שעיקר הזמן צריך להיות מוקדש לתורה, כי לכך נועדו השבת והחג, וגדולים חיי עולם מחיי שעה, ולכן אמרו בפסחים "חציו לבית המדרש" כי לימוד התורה הוא העיקר. וצריך להקפיד על כך.

וכן עולה מדברי המ"א בריש סימן תקכט שהביא מדברי יש"ש חולין א, נ, שיש לגעור בחזנים שמאריכים בניגונים יותר מדאי, שאינו לא מחציו לה' ולא מחציו לכם, משמע שהחלק שמתפללים בלא אריכות הוא מכלל החציו לה'.

ו,ט – לר' יהושע אין הכרח לשמור חצי שלם עבור 'לכם'

מוכרחים לומר שאין הכרח לר' יהושע להקפיד להקדיש את מלא שעות החציו לכם לתענוג גשמי. שהרי כמעט ואין מי שסועד שש שעות ואפילו ארבע שעות, ואין לומר שכך המצווה ואין מקיימים אותה כהלכתה בפחות שעות, מפני שמצווה זו היא לשמוח, ומן הסתם רוב הציבור רוצה לשמוח. ואם אינו מאריך יותר שעות, משמע שאין לו בזה תוספת שמחה. ואם כן מה יעשה אדם שסעד שלוש שעות וכבר אין ביכולתו לאכול עוד, וגם לישון אינו רוצה, האם יהיה חייב לשוחח בדברי חול כדי לקיים את החציו לכם?! ועוד שנכון להרבות בדברי תורה בסעודה (אבות ג, ג; סנהדרין קא, א), וכי אפשר להעלות על הדעת שאם כבר מילא את החציו לה' יהיה אסור לו להוסיף בדברי תורה?! אלא עיקר מה שלמדנו מדברי ר' יהושע, שחובה להקדיש זמן ראוי לסעודה חשובה, וכפי שמובא בשבת קיט, ב, שהזהיר ר' זירא ת"ח שלא ירבו מדי בלימוד תורה על חשבון עונג שבת.

ו,י – האם סועדים לפני הלימוד או אחריו

כתב הרמב"ם (ו, יט) שדורשים אחר האכילה בבוקר. וביש"ש (ביצה ב, ה), כתב שידרשו קודם הסעודה, כפי שמצינו במעשה של ר' אליעזר (ביצה טז, ב). וגם רב לא אוקים אמורא עליה מיו"ט לחברו משום שכרות (ביצה ד, א). והביאו מ"א בפתיחת סימן תקכט, וכתב שעתה שאין רגילים לדרוש בהלכה, עדיף לדרוש אחר הסעודה. ונלענ"ד שלרמב"ם אכלו ארוחה קלה בבוקר, כדי לקיים סעודה שנייה משלוש סעודות שלדעתו צריך לקיים בחג, וכמנהג הרבה תימנים בכל שבת, אבל סעודה עם יין קיימו אחר המנחה. ולכן מנהגו טוב גם כשדורשים בהלכה.

ו,יא – מנהגי המצווה

יוסף אומץ (יוזפא) אות תת"כ: "אכן לכל אדם, אף מי שברי לו שאיננו צריך כלל לתשובה, מכל מקום מחוייב ביום טוב ללמוד דקיימא לן חציו לה' וחציו לכם, ויש לו לקיים מצוות לא ימושו מפיך כל מה דאפשר ליה. וירא שמיים יצא ידי כולם שיאכל וישתה וישמח שמחה של מצווה שיעור וזמן הראוי ולא יאריך מאד, ואם על ידי רוב אכילתו ושתייתו תקפה עליו שינתו, ישכב ולא יפחד וערבה עליו שנתו בשעה חדא, ואח"כ יחזור ללימודו או לתפילתו. על כן בעיני טוב שלא יצאו כן בשום יום טוב מבית הכנסת עד חצות היום כדי לקיים חציו לה' וחציו לכם".

עוד כתב שם באות תתכ"א: "גם אחר מנחה אל יבטל דברי תורה בשיחות יושבי קרנות… מה טוב ומה נעים המנהג פה שדורש בכל יום טוב ויום טוב בין מנחה לערבית חד מחכמי קהילתינו עד שהיה לחק עולם, ומובטח אני שזכות הרבים תלוי בנו שמתוך כך באים כולי עלמא לשמוע הדרשה ולא ילכו בשיחות יושבי קרנות. ונתקן בינינו שלא לדרוש אחד מאיתנו בשום חריפות, מדאגה שמא לא יבואו בינונים שאינם מבינים את החריפות, רק מילתא דאגדתא כדי שיבואו הכל. ובעיני הוא תיקון גדול. על כן ראוי לקיים המנהג זה לעולמי עד וודאי זכות זה יעמוד לכם ולזרעכם אחריכם עד עולם".

ו,יב – רמז מרוקח לשש שעות

כתב הרוקח בפירושו למגילת רות, על הפסוק (רות ב, ז): "וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט": "וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, בגימטריה בתפילת השחר, וזהו וַתַּעֲמוֹד. דבר אחר: במועדות כתיב "עצרת תהיה לה' ", וכתיב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם – חציו לה' וחציו לכם, הרי להקב"ה עד ו' שעות. ולכן וַתַּעֲמוֹד מלא ו' וזהו מאז הבקר ועד עתה. וַתַּעֲמוֹד, מועדות. וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד, בגימטריה שש שעות. ד"א וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, בגימטריה עַתָּה שש שעות".

ו,יג – מדברי מרן הרב קוק זצ"ל על תוכן הלימוד בשבת

כיוון שיו"ט ושבת דומים בעניין הלימוד, יש מקום להזכיר כאן את דברי מרן הרב בעין איה שבת פרק ב' בעניין תוכן הלימוד בשבת.

"עו. רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. רמז יש בהארת נר שבת על הארת אור השכל, השופע על הנפש המתקדשת בקדושת יום המנוחה והקדושה. והנה הרבה הם השמנים, הסיבות המביאות אורה. כמה סעיפי חכמה ישנם, שבהיות הנפש עסוקה בהם מתרוממת על ידם במוסר ומדות טובות, ונעשית מוכנת להביא טובה לעולם. אבל נעלה על כולם בטהרת אורה הוא אורה של תורה, היא מיוחדת ליום השבת ביחוד, היא המעולה שבשמנים בטהרתה שאין בה עירוב של טעות וחשכת יצר האדם הרע, שמתמזגת ע"י ההארה הבאה מחכמות אנושיות. והיא נמשלת ע"כ לשמן זית, ראשית שמנים, להוראה שיום השבת יהיה כולו קדוש לחקר חכמתה של תורה, וכן הוא דעת הרמב"ם (שאוסר לימודי חול בשבת, הל' שבת ל, י, פהמ"ש פכ"ג). והערת השלילה בהדלקה משאר שמנים, הפחותים בצלילותם משמן זית, מורה על ההמשכה המחוייבת אל המאור שבתורה בגנזיה וסתריה, ששם האורה הטהורה שורה.

עז. עמד ר"י בן נורי על רגליו ואמר, מה יעשו אנשי כבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריאה שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט, אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין. מה שהוא פחות מזהיר מהמאור הפנימי שבתורה ומ"מ הוא טוב לאותו האיש שאי אפשר לו לעלות במעלה היותר עליונה לחזות בנועם החכמה הטהורה העליונה, יצוייר בכמה אופנים. הנה חכמת התורה הפנימית, כשהאור היוצא מההבנה הכללית שבתורה יוצא בהרחבתו, אז ההבנה בדרכי ד' והמדות הקדושות הנמשכות מידיעה זו אל האדם באות לא בשיעורים קטנים מתקבצים, כ"א בשפע הגון בידיעות כלליות. אמנם מי שלא בא למדה זו להשכיל הבנות כלליות שופעות בבת אחת אור חכמה מרובה, מ"מ מכל דבר ודבר קטן שבתורה, מכל דיוק הלכה, מכל גרעין של פלפולה של תורה והבנתה היותר פשוטה, מכל רסיס ורסיס מתקבצת אסיפה של אור גדול בנפש… ההתפרטות הקטנה שמכל אחד בפרטיות כמעט שאין לח שמן החכמה האלוהית מוחש, כ"א כשאנו רואים את הפעולה הנפלאה היוצאת מקיבוץ הכללות של העוסקים בגופי הלכות ומשאם ומתנם, כמה הם יקרים וכמה הם קרובים לאור חיי עולם הגנוז בתורת אמת. מזה אנו מכירים כי לח שמן משחת קודש גנוז בכל פרט ופרט, אף שהוא ניצב לפנינו כדמות גרעין יבש. דומה הדבר לשמן שומשמין, שכמה שלא ניכר בכל גרעין של שומשמין מעוצם קטנו כי אוצר ואוגר הוא את שמנו בתוכו, מ"מ מקיבוץ המון השומשמין במקום אחד והצברם והעשותם בבית הבד ניכר כבר בהמון שאוצר של שמן גנוז בכל גרעין וגרעין. כן הדבר באותן שלא הגיעו למדה זו העליונה להעסיק עצמן בקדושת השבת במדה הגבוהה של ההבנות הכלליות הדומות לשמן זית, מ"מ אין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו, וירצה ג"כ מי שבתומו ילך בהליכותיה של תורה בדבריה הפשוטים… מה יעשו אנשי בבל, דיתבי בארעא דחשוכא, שאין להם אלא שמן שומשמין המתלקט מגרעינים קטנים, מפוזרים ובלתי ניכרים בהיותם כ"א בפ"ע [בטיב] שמנם, ודאי כפי מדתם כן ירצה דרכם. והם כערכם משתמשים יפה באור קדושת השבת ע"פ הבחנתם. וא"צ להשריש שמבלעדי המאור היותר פנימי אין כאן כלום, כ"א ההיפך, שכ"א ישמח במתנת חלקו כפי מדת השגתו בכללותה של תורה או בפרטיותיה.

והנה… ישנם עוד ירודים למטה מזה שבהיותם עניי דעת צריכים להשכילם גם דברים הפשוטים במוסרה של תורה ע"פ דרכי משלים פשוטים, שקליפתם איננה עיקרית והיא דומה לאגוז בעל קליפה קשה, ומ"מ ע"י שבירת הקליפה נמצא התוך ומוכשר להוציא השמן… אנשי מדי, שעניות הדעת שרויה בהם, אין להם כ"א שמן אגוזים, ומ"מ בהיותם נהנים מאור האמת ע"פ מדתם, גם הם יומשכו לקדושתה של תורה ויודרכו בדרך ד' הסלולה.

למטה מזה ישנם אנשים כאלה שכ"כ השתקעו והתרגלו בחכמות המורגשות ע"י חכמי האומות, עד שאי אפשר להמשיכם לדברי תורה כ"א ע"י הצעת דברים מחכמות אנושיות הנלקחות לפעמים ג"כ עם ריחן הרע, כפי הדמיון האנושי המתערב בהנחות מדעיות ששרשן אינו רוח ד' השופע על יראיו ונביאיו, כ"א רעיון לבב האדם העלול לשגיאה ודמיון כוזב. מ"מ לפעמים ממר יוצא מתוק, ומהצנונות שהאוכלם ריח רע נודף ממנו (עי' בבא בתרא קמו), וטעמו מר וגס, ומ"מ השמן היוצא ממנו יוכל להאיר ולהזהיר. כמו כן אותם האנשים, אשר ע"פ סבות חינוכיות ומדיניות ויתר מניעות, לא יכלו לעמוד על הוד המוסר והמדע הפנימי שבתורה כ"א ע"י דברים לקוחים מאוצר של חכמות חול, שיש בהן הרבה פסולת גסות ועובי, כגסות הצנון לעומת השמן, מ"מ כיון שהיסוד והתמצית הנקלט מהמוסר והדעת ההוא הוא להשכיל בדרכיה של תורה ביראת ד' ומדות טובות, ולעמוד מתוכם על עקרי וטעמי תורה כפי הבנה אנושית אפשרית, גם זה הוא דרך רצוי למי שלא זכה למעלה שהיא מעולה מזה, היינו להציץ באור גנזי תורה ע"פ עוצם טהרתם של סתרי תורה המבוררים לקדושי חכמי תורה האיתנים…

והנה אנשי אלכסנדריאה ע"י שמן צנונות שלהם הרחיבו והגדילו את הבנת התורה ע"פ דרכם, אבל עלינו עוד להסתכל מטה באנשים שירדו בנמיכת מעלתם וחינוכם עוד במדרגה יותר נמוכה, עד שעיקר הארתם השכלית איננה כ"א חכמות חול טבעיות מדיניות וכאלה, שהן כמו שהן הן ממוזגות בריחם הרע של הדמיונות האנושיים, מ"מ כ"ז שהם חפצים להיות עם ידיעתם הכללית באלה המדעים להיות הולכים בדרך ישרה בדרכה של תורה, ואם שלא יבאו לידי מדה זו לבאר עניני תורה ע"פ השקפותיהם וידיעתם, מ"מ לאורה ישתמשו להשכיל על פי הדברים הכלליים מוסר השכל ויראת ד' מהכרת הבורא ית' ממעשיו ויצוריו ע"י ההעמקה בחכמות הטבעיות והתכוניות. אע"פ שהשמן לא נזדקק, והסיגים ביניהם מעורבים, וריח הרע של הדמיון האנושי הטועה בהשערות נודף מהם, אעפ"כ המאור היוצא ממנו באותם החלקים שהאמת מוצצת על ידם הוא מאיר מחשכי לב האדם ומרומם את נפשו מההשפלות הבהמיות. ע"כ גם את הגורל של אלה האנשים אין להזניח מחבל קהל ד', ובהיותם דבקים בכלל באמונה בתורה ויראת ד', אע"פ שמשעשעים את נפשם באומנתם ע"פ הרגלם בדברים כלליים מבארות אנושיים נחצבים, אין להזניחם כ"א לקרבם ולחזקם.

ע"כ אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, דהיינו שאין השמן נמשך אחר הפתילה, דהיינו דיעות כאלה שבהיותן מופשטות פועלות להעתיק את האדם ממעשיה של תורה שהם יסוד החיים הכלליים והפרטיים בישראל. אבל כל מדע וענין שכלי, שעמו יעמיד האדם רעיוני לבבו להיות נמשך במעשיו ודיעותיו אחרי שרשי התורה וענפיה בפועל ובדעת, הכל הולך ושב להאיר באור קדושת השבת המרומם את כלל עם ד' אל דעת ד' והוד כבודו. אלא שכל מי שאפשר לו לעלות יותר אל הקודש, ללון בעמקה של תורה ויקרת כבודה, להציץ באור האמת ונוגה הצדק, כך היא חובתו וכך יפה לו. ע"כ שמן זית מן המובחר…"

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן