ח – מצוות השמחה

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ח,א – ארבעת חלקי השמחה

את דברי הרמב"ם הל' יו"ט ו, יז-יח, ביאר יפה בחוט שני כב, א, עמ' קנח, שיש במצוות שמחת יו"ט שני עניינים: א) להיות שמח וטוב לב, כלומר במצב רוח טוב. ב) לעשות פעולות מסוימות שמביאות לידי שמחה, כמו יין לגברים ובגדים לנשים.

על גבי זה, נראה שבאמת המצווה מתפשטת לארבעה חלקים. שכן המצווה לעשות פעולות מסוימות לשמחה מתחלקת לשניים. החלק הראשון: הפעולה המשמחת ביותר, שהיא יין לגברים ובגדים לנשים.

החלק השני: כל מה שממילא חייבים במאכל ומשתה ובגדים, מצד שהחג "מִקְרָא קֹדֶשׁ" כמו שבת, כדברי הספרא אמור יב, ד, בחג שיש מצוות שמחה, יש להוסיף בהם שמחה. שכן גם לגברים מצוות שמחה בבגדים, ולכן כתב בשו"ע תקכט, א, שבגדי יו"ט יותר נאים משבת. ואמנם נראה פשוט שאין הכוונה שחייבים לקנות בגד אחר ליו"ט, אלא שיש להקפיד יותר על לבישת הבגד הנאה ביותר, מה שאין כן בשבת שצריך לכבדה בבגדים נאים אבל לאו דווקא הנאים ביותר. וכן מובא בפסחים (עא, א): "ואי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה – הא זמנין סגיאין דלא משכחת לה… אמר רב פפא: משמחו בכסות נקיה ויין ישן", הרי שגם בזמן שעיקר השמחה בשלמים, כשאי אפשר מקיימים את המצווה מהתורה בכסות נקיה ויין ישן.

בנוסף לכך, למרות שעיקר השמחה בסעודת היום, גם בליל יו"ט יש מצווה להוסיף שמחה בסעודה, אמנם אין בזה גדרי חיוב, והרוצה יוסיף שמחה ביין או במאכלים אחרים שיהיו טובים יותר מהמקובל בשבת. וכן לנשים, אף שעיקר השמחה בבגדים או תכשיטים, יש מצוות שמחה גם בסעודה.

וכ"כ הרמב"ם (ספה"מ עשה נד): "וכולל באמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז, יד)מה שאמרו גם כן שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכלי ניגון… זה כולו נכנס תחת אמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד כי הוא יותר מיוחד בשמחה".

וכ"כ יראים (סי' רכז): "מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל" ולגרסת שבולי הלקט רסב: "בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו – חייב לעשות".

ואמנם דייק בשועה"ר (קונ"א רמב, ב) מהרמב"ם שהמצווה מהתורה ביין, ושאר דברים מדברי סופרים. אבל לדעת שאגת אריה ס"ה, מצוות שמחה נוהגת מן התורה בזמן הזה בכל מיני שמחות. וז"ל שם: "דמצות שמחה שנצטווינו ברגל אינה שמחה פרטית אלא שמחה כללית שמחויב לשמוח ביו"ט בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח… שמע מינה דכל אדם מצוות שמחה מוטלת עליו בראוי לו ובמה שנהנה ממנו, והיינו דאמרינן בגמרא הרבה פעמים דלמא אתי לאמנועי משמחת יו"ט. הרי נתברר דמצות שמחה נוהג מן התורה בזמן הזה בכל מיני שמחות". ומשמע ששמחה זו שייכת גם לנשים. וכ"כ רע"א בהשמטה לתשובה א, שלדעת הסוברים שנשים חייבות בשמחה (לר' זירא, וכך ביאר הלחם משנה את הרמב"ם), נשים חייבות ביין ובשר.

הרי שיש שני חלקים במצוות השמחה, ושניהם מדאורייתא: א) הדבר שעל ידו תהיה השמחה היתירה, ב) תוספת שמחה בכל הסעודות והבגדים.

החלק השלישי, שירה, ריקודים וכדומה, מבואר במה שהזכרתי מספר המצוות לרמב"ם עשה קנד, והיראים סי' רכז. ולא כללתיו בחלק השני כי הוא מצווה למי ששמח בו, ויבואר להלן יג. החלק הרביעי מבואר להלן הלכה יד.

ח,ב – משאגת אריה – המצווה מהתורה גם בזמן הזה ובכל מיני שמחות

שאגת אריה סה: "… ונחזור לענייננו, כבר נתברר בראיה ברורה דמ"ע זו דושמחת נוהג בכל מיני שמחות (הוכיח זאת מפסחים פ, א, שאין מניעה לטמא אחד מישראל כדי שיהיו רוב טמאים וטומאה דחויה בציבור, הרי שגם אם הוא טמא אינו מתבטל ממצוות שמחה, שיכול לקיים בשאר דברים). ולפ"ז אפי' בזה"ז שבעונותינו אין לנו שלמי שמחה נמי מצוה זו נוהגת בשאר מיני שמחות. והכי נמי משמע מדברי הגאונים והרי"ף ושאר פוסקים (עי' רי"ף ורבנו יונה ברכות טז, ב), דס"ל דאבילות יום ראשון הוי מן התורה, ואפ"ה אמרי' בההוא דמועד קטן (יד, ב), אבל אין נוהג אבילותו ברגל משום דאתי עשה דושמחת ודחי לעשה דאבילות דיחיד. ואי אין עשה של שמחה מה"ת אלא בשלמי שמחה לחוד, א"כ היאך אתי עשה דשאר שמחות דרבנן ודחי לעשה של תורה דאבילות בקום ועשה. ואפי' קדם רגל לאבילות אין כח לרגל לדחות את אבילות של תורה. אלא שמע מינה דס"ל דעשה דושמחת נוהג מה"ת בכל מיני שמחות, הלכך אפי' קדים אבילות לרגל אתי רגל דרבים ודחי לאבילות דיחיד.

וטעמו של דבר דמ"ע של שמחה נוהג מה"ת בכל מיני שמחות אף על גב דאמרי' בפ' ערבי פסחים (קט, א) דבזמן שבה"מ קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים. ואמרי' נמי בפ"ק דחגיגה שלש מצות נצטוו כו' והשמחה, והיינו שלמי שמחה, וכדמוכח בכל פרקא קמא דחגיגה ובהרבה מקומות דשלמי שמחה דאורייתא הן. נראה לי משום דמצות שמחה שנצטווינו ברגל אינה שמחה פרטיות אלא שמחה כללית שמחויב לשמוח בי"ט בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח, ולא דמי לשאר מצות ששוין בכל אדם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אבל שמחה זו כל אדם ואדם מחויב לשמוח כפי יכולתו ולפי רוב עושרו. וכן אנשים בראוי להן ונשים בראוי להן, וה"נ קטנים כדאמרי' התם (פסחים קט, א). וכיון דאשכחן דכתב רחמנא שמחה אצל הר גריזים והר עיבל גבי שלמים, אם יש יכולת בידו להביא שלמים ברגל חייב בהן, נוסף על כל שאר מיני שמחות, כיון שמצינו בהן שמחה. אבל אם הוא טמא או בזמן הזה שאי אפשר בשלמי שמחה, הרי הוא יוצא ידי חובתו בשאר מיני שמחות שיש יכולת בידו לקיימן וסגי ליה בהכי… וכ"כ הרמב"ם בס' המצות חלק העשין סי' נ"ד: ועניין השמחה הוא שנקריב שלמים על כל פנים כו' בכלל אמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ מה שאמרו ג"כ לשמוח בהם בכל מיני שמחה ומזה לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק מיני פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים, ולשחוק בכל מיני נגון ולרקד במקדש לבד כו' ע"כ. וכן נראה מדבריו בחבורו שכ' למעלה (יו"ט ו, יז-יח). וכ"כ הרמב"ן ואכתוב דבריו לקמן. והרי כתבו הר"ן והמרדכי ושאר פוסקים בפ"ק דביצה דהא דשרו ב"ה להוציא קטן בי"ט לרה"ר, היינו כדי לטייל התינוק שיש בזה משום שמחת י"ט, שמע מינה דכל אדם מצות שמחה מוטלת עליו בראוי לו ובמה שנהנה ממנו. והיינו דאמרינן בגמ' הרבה פעמים דלמא אתי לאמנועי משמחת י"ט. הרי נתברר דמצות שמחה נוהג מה"ת בזה"ז בכל מיני שמחות", וכ"כ למעשה על פיו בברכ"י תקכט, ה; שע"ת ד; מ"ב טו; כה"ח ל.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן