הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – עונות חקלאיות וימי דין

ב,א – הודאה והתקשרות לה'

רמב"ן שמות כג, טז-יז: "הנה כולם באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלקים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצום".

כתב המהר"ל מפראג גבורות ה' פרק מו, שעניין הזמן קשור לגשמיות, שיש לו התחלה וסוף באורך וכן בזמן. וזמני הרגלים קשורים למי שמולך על הזמן והוא השמש, וגם לירח שאף הוא מלך בזמן. ועיקר החגים על התבואה, שגם האסיף, הוא איסוף התבואה לבתים. וכל שנה יש לה חיות משלה, ההתחלה באביב, השלימות בקציר, והאסיף בסוכות, שאז השנה נאספת אל מי שמקיים אותה. ובשלושת הזמנים מבטאים דבקות בה', בהתחלה שיוצאת ממנו, באסיף שחוזר אליו, וגם במצב ההוויה השלם, שעל ידי שלימותם דבקים בו יתברך. וראוי שהזמנים הללו יהיו קודש לה', שכל מה שקורה בעולם יש לו שורש עליון. והחגים כנגד זה, כנגד ההתהוות של התבואה, התהוות עם ישראל ביציאת מצרים. כנגד השלמת התבואה מתן תורה, שהתורה שלימות העולם. כנגד האסיף נצטווינו לצאת מהבית להסתופף בצילו.

ב,ב – החגים כנגד עונות השנה – לרומם השמחה הטבעית

כתב הרמב"ם במו"נ ג, מג, שהגויים היו עושים שמחה ומקריבים לאלילים אחר איסוף התבואות והפירות. ואנחנו נצטווינו לעשות זאת לה' אלוקינו.

אברבנאל דברים טז, יג: "שכל בני האדם אחרי אסיפת תבואותיהם יעשו שמחות וגיל… וכמו שאמר הנביא על זה (הושע ט, א): אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים…"

כיוצא בזה כתב בהעמק דבר שמות כג, טז, מנהג כל האומות לחגוג את הקציר והאסיף, "אבל ישראל נזהרו שיהיה חגיהם לשמו יתברך". ויותר מבואר בשמות לד, כב.

תפריט