טז – לעלות לרגל בזמן הזה

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/12-01-16/

טז,א – מצוות עליה לרגל בזמן הזה

כתב הרמב"ם חגיגה א, א: "שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ… הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה…" כלומר, מצוות הראיה תלויה בהבאת קרבן. ואם כן בזמן הזה שבית המקדש חרב ואי אפשר להקריב קרבן ראיה – אין מצווה לעלות לרגל. וכ"כ מנחת חינוך תפט, ב; נודע ביהודה (תניינא או"ח צד); ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"א דרוש יב).

ואע"פ כן, מימות החורבן ועד הזמן הזה, המשיכו רבים מתושבי הארץ וסביבותיה לעלות לירושלים ברגלים, משום חיבוב הארץ והגעגועים לבניין המקדש (מהרי"ט א, קלד; אג"מ יו"ד ג, קכב). וכן אמרו בשיר השירים רבה (ד, ב): "עֵינַיִךְ יוֹנִים… מה יונה זו אע"פ שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה". ועוד טעם, כדי להרבות עגמת נפש ותפילה על בניינו (כפתור ופרח פ"ו).

ולדעת אחרונים רבים, גם בזמן הזה, למרות שאין חובה, העולה מקיים מצווה, ובפרט כשעולה לכותל המערבי. וכ"כ חת"ס (תורת משה, הספד שבסוף פרשת אמור); שדי חמד (ח"ו, פאת השדה מערכת א"י ט); שו"ת שיח יצחק (עמ' קמב); אור לציון (ג, כד, יב); ויחו"ד (א, כה). וכ"כ הרב שאר ישוב הכהן בביאור והרחבה (שי כהן ב, עמ' תקכג); ויש מהדרים לעלות למקום גבוה ולהסתכל על ריצפת הר הבית והעזרות (הר הקודש לר' משה נחום שפירא, עמ' רעז; משוש כל הארץ לרב דבליצקי, י).

טז,ב – שיטת הטורי אבן

בטורי אבן (חגיגה ב, א; ז, א), הקשה על דברי הרמב"ם התולה את מצוות הראיה בקרבן, והעלה שמצוות ראית פנים היא מצווה בפני עצמה, ואינה תלויה בהבאת קורבן. ולכן העולה בלילות הרגל, אע"פ שאינם זמן קורבן – קיים מצוות ראיה. ולכאורה הוא הדין בזמן הזה.

והביא ראיה לדבריו מירושלמי חגיגה א, א: "הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינס נשים ועבדים שאינן משוחררין… מתניתא בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב, מן הדא הקהל את העם האנשים והנשים והטף". הרי, שמצוות ראיה כוללת שתי מצוות, הראשונה – 'ראיית פנים', שעניינה עצם העליה לבית המקדש, ובה חייבים אף נשים וקטנים. ומצווה שניה – הבאת קרבן, שנאמר "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם", ובה חייבים הזכרים בלבד.

אמנם גם לטורי אבן אין אפשרות כיום לקיים את מצוות הראיה מהתורה, מפני שהמצווה להיכנס לעזרה, ולשם כך צריך להיטהר.

טז,ג – מנהג העליה במשך הדורות

נדרים כג, א: "מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל, ובא לפני רבי יוסי, אמר לו: ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל, כלום הדרתה? אמר לו: לא, והתירו רבי יוסי". ור' יוסי הוא תלמידו של ר' עקיבא, שחי לאחר החורבן.

וכן מובא בקהלת רבה (יא, א), שר' אלעזר בן שמוע שהיה תלמידו של ר' מאיר וחי זמן רב אחר החורבן, טייל על חוף הים בזמן שעלו ישראל לרגל.

וכן באר הר"ן בתענית (ב, א, 'ואיכא'; הובא בב"י או"ח קיז), שפסקו הלכה ששואלים גשמים מז' במרחשון מפני תקנת עולי הרגלים, ואע"פ שאחר החורבן אין לחוש לתקנתם, לא השתנתה ההלכה לפי שאף אחר החורבן "היו מתאספים מכל הסביבות ברגל בירושלים כמו שעושים גם היום".

וכ"כ תשב"ץ (ג, רא): "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות".

ובספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים תרל), הביא שרב האי היה עולה בכל שנה בסוכות לירושלים מבבל, והיו מקיפים את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים ואומרים מזמורים. וכ"כ כפתור ופרח פ"ו: "ומה שאנו נוהגין היום עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין, וחמת, דמשק, צובה, מצרים, ואסכנדריה, לעלות לירושלים בחגים ובמועדים, אינו אלא מפני עגמת נפש, רוצה לומר להרבות עגמת נפש".

וכן נהגו לאחר מכן בתחילת תקופת האחרונים, כמובא בשו"ת מהרי"ט (א, קלד), שמשום חבוב ארץ ישראל, "היו נוהגים בני מצרים וסוריא ובבל בזמן שהשנים כתקנן לעלות ברגלים לירושלים". וכ"כ שו"ת מהרלב"ח (קונטרס הסמיכה): "גם אחר החרבן היו עולין בכל שנה בג' רגלים". וכ"כ חת"ס (ביאורי סוגית, סוגית לא תגודדו; הובא בשד"ח פאת השדה מערכת ארץ ישראל ט): "ואל תקשי לך כשאין מקדש עולי רגלים מנין. זה אינו, דידוע דכמה מאות שנים אחר החורבן עדיין היו עולים לירושלים, ואפילו בזמן הזה עדיין עולים שם הסמוכים".

ויתר על כן, כתב בעיר הקודש והמקדש (ג, עמ' רג): "בזמנים שלא יכלו להראות בירושלם כמו בזמן אנדריאנוס שגזר שלא יראה שום יהודי בירושלם, וכן אחרי זה בימי שלטון מלכי רומי ידועים עוד, או בימי הצלבנים – שלא יכלו להיכנס לירושלם, באו עד ההרים סביב לה, הר הזיתים והצופים, לראות משם את מקום המקדש ולשפוך עליו דמעה… וביחוד לא פסקו העליות לירושלם מארץ ישראל עצמה ומהסביבה כמו מסוריא ומצרים".

טז,ד – טבילה בערב הרגל בזמן הזה

ר"ה טז, ב: "אמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר: וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ… " ודרשו חכמים שהכוונה ברגל.

לרוב הפוסקים החובה להיטהר קודם הרגל היא מפני שברגל נכנסים למקדש לאכול קדשים. וכ"כ תשובת הגאונים (שע"ת קעה); רב שרירא גאון (תשובות גאוני מזרח ומערב, מד); ר"ח (ר"ה שם); רשב"ם (ויקרא יא, ח); רמב"ם (טמאת אוכלין טז, י); ראב"ד (בפירושו על תורת כהנים); תוס' רי"ד (ביצה יז, ב, 'חל להיות'); סמ"ג (עשין רמו). ואם כן אין חובה להיטהר בזמן הזה.

וכ"כ שדין טהרה ברגל תלוי בבית המקדש – שאגת אריה סז; שערי תשובה (תקכט, ד); באר היטב (יו"ד שעג, ד); יד אליהו סח; מזבח אבנים (א, יח) ; ציץ אליעזר (כ, כב); חזו"ע (יו"ט עמ' קב); והלח"ב (יו"ט עמ' כח).

ולרא"ש יומא ח, כד, אף אחר החורבן, אם יכול לטהר עצמו מכל טומאה על ידי אפר פרה אדומה – חייב לטהר עצמו, אע"פ שללא בית המקדש אין ברגל שום מצווה המצריכה טהרה. אמנם גם לשיטתו, כיום שאין לנו אפר פרה אדומה, אין צריך לטבול כלל.

ובבית שואבה (דף קסג, א), הוסיף שהטובל בערב הרגל ואינו טובל בערב שבת, "אפשר דמגרע גריע, ותהא טבילתו דערב יו"ט לחשש חטאה, כי הוא פוגם בטבילתו בכבוד קדושת שבתות דכל השנה, כיון שאין מקום לחיוב טבילה בזמן הזה בערב יו"ט טפי מערבי שבתות. ואי בעי לטבול משום כבוד קדושת יו"ט, למה יגרע קדושת שבת, דהוא קדושתו יותר מקדושת יו"ט".

ובשדי חמד (מערכת ח כלל מז) דחה את דבריו, וכן נראה מהאחרונים הסוברים שיש מצווה לטבול ערב הרגל אף כיום, כמבואר להלן.

טז,ה – שיטת הטור

ירושלמי שבת (א, ג): "רבי חייה רובה מפקד לרב אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה אכול, ואם לאו תהא אכיל שבעה יומין מן שתא". וכתב הטור (או"ח תרג) בשם אבי העזרי, ששבעה ימים אלו הם הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, "וקורא אותם שבעה ימים לפי שבראש השנה לא היה צריך להזהירו לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה, שחייב אדם לטהר עצמו ברגל".

הצל"ח (ביצה יח, ב), ביאר שלדעת הטור (ולבסוף כתב שכך גם דעת הרמב"ם) החיוב להיטהר בערב הרגל אינו משום ראיה וחגיגה, אלא גזירת הכתוב היא על כל ימים טובים. שהרי בזמן ר' חייא ורב לא היה מקדש. וכן ביאר בית השואבה (עמ' קסג, א) בדעת הטור.

ובקרבן נתנאל (יומא ח, צ), ביאר שהטור התכוון לזמן התנאים והאמוראים שעוד היה אפר פרה אדומה, אך כיום שאין לנו אפר פרה אדומה, אף לטור אין צריך להיטהר קודם הרגל.

טז,ו – הסוברים שחובה לטהר עצמו אף בזמן הזה

כתב בית שמואל (אה"ע נה, י), על פי רש"י (יבמות כט, ב, 'ולא מיטמאת'), שאע"פ שאין בת כהן ארוסה חייבת להטמא לארוסה, אין איסור בדבר, מלבד בזמן הרגל שחייב אדם לטהר עצמו. הרי שסובר שחיוב הטהרה שייך אף בזמן הזה (ועיין קרבן נתנאל יומא ח, צ; ופת"ש אה"ע נה, ד, שביארו שמדובר בזמן שהיה אפר פרה).

וכן משמע מדברי ר' דוד אופנהיים (בתשובתו שבסוף חוות יאיר), שכתב שכאשר ציבור רוצה לבנות מקווה, חייבים כולם לשאת בהוצאות, כיוון שכל ישראל מוזהרים על טומאה ברגל.

ובשו"ת שואל ומשיב (תליתאה א, קכג) כתב שחייבים לטבול בזמן הזה זכר למקדש, וכפי שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, זכר למקדש.

ויש שכתבו שאמנם אין כיום חובה לטבול בערב הרגל, אלא שנהגו לטבול משום תוספת קדושה, וכדי שלא תשתכח טהרת הרגל כשיבנה בית המקדש (שדי חמד כללים ח, מז; אות היא לעולם ב, עמ' קנח).

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן