ז – סעודות החג – מקראי קודש

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ז,א – כבוד ועונג מהתורה או מדרבנן

כתב הרמב"ם יו"ט ו, טז: "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר (ישעיהו נח, יג ): לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". הרי שדין כבוד ועונג יו"ט כדין כבוד ועונג שבת. וכ"כ שו"ע תקכט, א: "וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת".

ובהל' שבת ל, א, כתב: "ארבעה דברים נאמרו בשבת: שנים בתורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה: זכור ושמור. ושנתפרשו על ידי הנביאים: כבוד ועונג, שנאמר (ישעיהו נח, יג): וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד". ובאר שועה"ר (רמב, קונטרס אחרון א), שהואיל ולרמב"ם הלימוד מהפסוק בנביא – החיוב מדרבנן בלבד.

מנגד, אמרו במכילתא (בא פרשה ט): "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ (שמות יב, טז), כבדהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה". כלומר, "מִקְרָא קֹדֶשׁ הוא שם דבר שפירושו תקראו אותם קודש לאכילה ושתיה וכסות" (מרכבת המשנה על המכילתא בשם רא"ם).

וכן דעת רמב"ן (ויקרא כג, א) שהוא דאורייתא, ממה שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ", וכ"כ בשמו בשעה"צ (רמב, א). וכן כתב היראים תיז, שהוא מהתורה ממה שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ". וכ"כ צמח צדק (סימן כח). וכן דעת חת"ס (או"ח קסח), ובאר שגם לרמב"ם הוא דין דאורייתא, כי דברי סופרים הוא אצלו דין דאורייתא, ובמקרה שלנו הכוונה להלכה למשה מסיני שנסמכה על הפסוק בישעיהו.

גם לגבי שבת, דעת הרמב"ן שהעונג והכבוד מהתורה, שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ". ואילו היראים תיב, כתב שהוא הלכה למשה מסיני, וישעיהו כתבו בפסוק. ואולי אין היראים מחלק בין דאורייתא להלכה למשה מסיני, ומה שכתב לגבי יו"ט שהוא דאורייתא ומה שכתב לגבי שבת שהוא הלכה למשה מסיני הוא דבר אחד. ואולי ליראים מה שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ" לגבי שבת, נלמד לדבר אחר, ולכן בשבת החיוב אינו מדאורייתא אלא רק מהלכה למשה מסיני. ולדעת הרמב"ם כבר למדנו שהוא מדברי סופרים, ובפשטות הכוונה מדרבנן. וכ"כ החינוך רצז, שמצוות עונג שבת מדרבנן. והביאם המ"ב רמב, א.

לדעת חת"ס במחלוקת זו תלויה השאלה האם האיסור להתענות בשבת ויו"ט מדאורייתא או מדרבנן. ועיין בבאו"ה רפח, א. ויש אומרים שגם לסוברים שהמצווה מדרבנן, איסור תענית בשבת מהתורה. והעלה אפשרות כזו בשו"ת הרשב"א א, תריד. וכ"כ בערך השולחן רמב, ג; ורב פעלים או"ח ג, כב.

ז,ב – מצוות עונג ביו"ט

מצוות עונג שבת נלמדה מהנאמר בישעיהו נח, יג: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג". כתב המאירי ברכות מט, ב: "בשבת לדברי הכל טעון פת, דעֹנֶג כתיב ביה, ואין עונג בלא פת", ולכן אם שכח 'רצה' חוזר.

לדעת רוב הראשונים אף ביו"ט יש מצוות עונג, אע"פ שלא נזכר דבר זה במפורש. וכ"כ הרמב"ם יו"ט ו, טז: "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר: לקדוש ה' מכובד, וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". וכ"כ טור; שו"ע תקכט, א; שועה"ר א; רעק"א (תשובה א, ובהשמטות שם); אדר"ת (בני בנימין על הרמב"ם שם); חזו"ע (יו"ט עמ' צ).

וכ"כ ארחות חיים (הל' יו"ט, א): "ונראה שצריך לברך על הדלקת נר יו"ט כמו בשבת, לפי שכשם שמצווה לכבד שבת ולענגו כך מצווה לעשות ביו"ט, וזהו מכלל הכיבוד והעונג", וכ"כ בכלבו נח.

וכן נראה מרוב הראשונים שכתבו שיש חובה לקבוע סעודות ביו"ט על פת, משם עונג יו"ט. אמנם יש סוברים שאין חובה לאכול לחם, כמבואר להלן ז, ד, ואפשר שלדעתם אין מצוות עונג ביו"ט.

ובאבודרהם (מעריב של שבת), הזכיר שתי דעות: "וכתב ה"ר גרשון ב"ר שלמה… הדלקת נר יום טוב לא נהגו לברך שאינה מצווה וחובה כמו בשבת, שהיא מכלל עונג שבת, אבל ביו"ט שמחת יום טוב מצאנו עונג יום טוב לא מצאנו ע"כ. ובעל משמרת המועדות כתב שצריך לברך על הנר בלילי ימים טובים" (ומסידור השיטות נראה שהאבודרהם מסכים למעשה שצריך לברך).

וכן כתב המאירי (חי' ביצה לד, ב) בשם יש מי שמפרש, שאין מצוות עונג ביו"ט. וכ"כ פני יהושע (מ, א, 'אלא'); צל"ח (לה, א, 'ונתתי'); וחת"ס (או"ח קסח, שבת קיא).

ז,ג – בין העונג והשמחה

ביאר חת"ס (או"ח קסח) שמי שיש לו עונג גופני מן התענית, יצא ידי חובת עונג שבת בתענית. והאוכל אינו יוצא ידי חובת אכילה אלא אם כן מתענג באכילתו. וכדי שתהיה אכילתו לתיאבון אסרו לאכול בערב שבת מן המנחה ומעלה (שו"ע רפח, ב).

וביו"ט ישנה מצווה נוספת, מצוות שמחה, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". ואין שמחה אלא בבשר ויין, ולכן מצווה להוסיף יותר בסעודת יו"ט מסעודת שבת. וכ"כ בסידור ר"י עמדין (שער המפקד שביל ד' ס"ק ג), שנוהגים להוסיף ביו"ט לפחות תבשיל אחד יתר על של שבת. ומפני מצוות השמחה, גם מי שעונג לו להתענות ביו"ט, אינו רשאי להתענות, מפני שאינו מקיים את מצוות השמחה (חת"ס או"ח קסח). וכיוון שמצווה לשמוח ביו"ט, מפסיקה השמחה אבלות שבעה (שאלתות חיי שרה טו). ועיין בהרחבות לפניני הלכה שבת ז, א, ב.

ז,ד – האם צריך לאכול סעודה שלישית

כתב הרמב"ם שבת ל, ט: "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה… וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים".

בפשטות משמע מהרמב"ם שחובה לאכול ביו"ט שלוש סעודות. וכך ביארו את הרמב"ם הכלבו הל' יו"ט, והטור תקכט, א. אבל בב"י כתב שאין הדיוק מוכרח.

למעשה כתב הטור שאביו הרא"ש לא נהג לאכול סעודה שלישית ביו"ט. וכ"כ למעשה בשו"ע תקכט, א, שאין צריך לאכול סעודה שלישית. וכ"כ הלבוש תקכט, א: "דלא החמירו לעשות סעודה שלישית בפני עצמה ובהפסק ברכת המזון אלא בשבת משום דתלתא 'היום' בשבת בהדיא הוא דכתיבי ולא ביו"ט… והכל משום שמחת יו"ט, דלפעמים אית בה טירחא בסעודה שלישית". וכ"כ למעשה: תוספות יו"ט (מעשר שני ה, י); שועה"ר (תקט, ג); כה"ח (ס"ק כד); פעולת צדיק (ב, רכה); וחזו"ע (עמ' צג). וכ"כ החיד"א (ברכ"י תקכט, ג; מורה באצבע, רטו), והוסיף שכיוון שע"פ הסוד אין מקום לסעודה שלישית ביו"ט – לא שייך להחמיר בזה.

לעומת זאת, בסידור היעב"ץ (סדר יו"ט ראשון של פסח, שביל ה, אות ב) כתב: "העיקר כמאן דאמר ששוה י"ט לשבת גם בסעודה שלישית". ובפס"ת תקכט, ה, הביא שכך נהג החזו"א. וכ"כ ב'סדר היום' (עט, ב): "לבד במקום שעושין שני ימים טובים, שאין עושין ג' סעודות ביום הראשון משום כבוד של שני. וכן יו"ט שחל להיות ערב שבת, משום כבוד השבת".

ויש שכתבו להוסיף תבשיל אחד בסעודת היום ויחשב כסעודה שלישית. כ"כ בכלבו בשם דעת יש אומרים. והוזכר המנהג להוסיף תבשיל במ"א ה, ומ"ב יג. ויש נוהגים לאכול פירות בזמן סעודה שלישית (מ"א שם ובמ"ב שם).

יו"ט שחל בשבת מוסכם לכו"ע שחייב לאכול בו סעודה שלישית (א"ר ג; שועה"ר ג).

ז,ה – האם חובה לאכול לחם

ברכות מט, א: "אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה – מחזירין אותו, בברכת המזון – אין מחזירין אותו… תפלה דחובה היא – מחזירין אותו; ברכת מזונא, דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל – אין מחזירין אותו. אלא מעתה, שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל, הכי נמי דאי טעי הדר! אמר ליה: אין, דאמר רבי שילא אמר רב: טעה – חוזר לראש". הרי שביו"ט ישנה חובה לקבוע סעודה על פת.

מאידך, במשנה סוכה כז, א: "רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד". ובגמרא (שם): "מאי טעמא דרבי אליעזר? תשבו כעין תדורו, מה דירה – אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה – אחת ביום ואחת בלילה. ורבנן: כדירה, מה דירה – אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי – אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. אי הכי, אפילו לילי יום טוב ראשון נמי! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן – לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן – לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, והתם מנלן? אמר קרא (שמות יב, יח): בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת – הכתוב קבעו חובה". הרי שאף ביו"ט "אי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל". כלומר, אין חובה לקבוע סעודה על פת.

לדעת רוב הראשונים ישנה חובה לקבוע סעודה על פת ביו"ט, כפי שנלמד מהגמרא בברכות. וכך דעת ר"י בתוספות (ברכות מט, ב, 'אי בעי'); מהר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן, ריד); רא"ש (ברכות ז, כג); רא"ה (ברכות מט, ב, 'דאמר רב'); ריטב"א (סוכה כז, א, 'הא דאמרינן'); ר"ן (יב, ב בדפ"ר); מחזור ויטרי רכט. וכן נראה ממרדכי (ביצה, תרע); שבולי הלקט (סי' רלח), שפסקו שהשוכח יעלה ויבוא בסעודות יו"ט – חוזר, ולא חילקו בין המועדים. וכ"כ רמב"ם שבת ל, ט; שו"ע תקכט, א, שמצווה לאכול לחם בכל סעודה. וכ"כ מ"א ב, ומ"ב יג, ועוד הרבה אחרונים.[2]

וטעם החיוב לאכול לחם משום עונג יו"ט (מאירי; מחזור ויטרי; שו"ת רעק"א א), וי"א משום שמחה (רא"ש בשם ר"י).

מאידך, לדעת כמה ראשונים, אין חובת סעודה בפת אלא בליל יו"ט של פסח, שהתורה צוותה בו במפורש "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת", וכן בערב יו"ט של סוכות הנלמד מפסח בגזרה שווה (ולדעתם אם יורד גשם, אין מצווה לאכול בלילה הראשון כזית בסוכה). והגמרא בברכות אף היא אינה אלא בליל פסח וליל סוכות. וכ"כ תוספות (סוכה כז, א, 'אי בעי'); רשב"א (ברכות מט, ב, 'תפלה'; שו"ת ג, רפז); הגהות אשרי (סוכה ב, טו).

ז,ו – השוכח יעלה ויבוא בברכת המזון ומנהג ספרדים

כפי שלמדנו בהרחבה הקודמת, לרוב הראשונים חובה לאכול פת בשתי סעודות, אחת בלילה ואחת ביום. לפיכך, אם שכח להזכיר בהן 'יעלה ויבוא' חוזר. וכ"כ שו"ע קפח, ו; מ"ב כו. ועיין בפניני הלכה ברכות ד, ח.

ולמרות שהשו"ע פסק לחזור, לדעת רבים מפוסקי הספרדים האחרונים, כיוון שמדובר בספק ברכות, שב ואל תעשה עדיף, ואם התחיל בברכת הטוב והמטיב – אינו חוזר, חוץ מליל פסח וליל סוכות שבהם לכל הדעות יש חובה לאכול מצה ולחם. וכ"כ בא"ח חוקת, כא; כה"ח קפח, כד; הלכות חגים לרב אליהו טז, יח; חזו"ע יו"ט, עמ' שח; יבי"א ט, מז; ברכת ה' ח"ב ה, כד. וכ"כ אורל"צ ג, יח, ט, אבל הוסיף: "אולם טוב שיחזור ויטול ידיו ויאכל פת ויברך ברכת המזון עם הזכרת יעלה ויבוא". וכ"כ שו"ת עמק יהושע ח"ה או"ח ח; כא; ח"ה אה"ע כ, לרב יהושע מאמאן מרבני מרוקו בדור האחרון, וכתב שלא ראה שנוהגים לחזור, וכ"כ הרב ברוך טולדנו בקיצוש"ע שלו.

לעומת זאת הרב משאש (שמש ומגן א, יג) כתב כשו"ע שבכל סעודות החובה צריך לחזור. וזאת משום שלדעת רוב הראשונים צריך לחזור. ועוד, שכאשר המחלוקת אינה על הברכה אלא על המצווה עצמה, אם חייב לאכול פת, לא אומרים ספק ברכות להקל. ועוד שעפ"י הרדב"ז והחיד"א ועוד, כאשר דעת רוב הפוסקים כמר"ן, לא אומרים ספק ברכות להקל. ויש אומרים שאומרים ספק ברכות להקל נגד מרן רק כאשר מצאו סברה מחודשת, ולא בדברי ראשונים שהיו לפניו (עפ"י ישכיל עבדי).

וכן כתבו עוד פוסקים שמנהג צפון אפריקה ועוד ספרדים: ר' פתחיה בירדוגו בפיתוחי חותם לסוכה כז, א, והר"י משאש (בהגדה ויזכור יוסף, עמ' 387). וכן הביא מספר שולחן המלך סי' מ"ט סעיף ב' לאחד מחכמי ארם צובא שכך פסק. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל ה, או"ח פג, לרבי משה כלפון הכהן ראב"ד ג'רבא. וכ"כ בספר עלי הדס י, ח (מנהגי תוניס), שנהגו כשו"ע שהשוכח חוזר בכל יו"ט. והביא שכן פסקו ר' יצחק טייב (ערך השלחן קפח, ג), ושיירי כנה"ג (קפח הגב"י אות יג). ושכן כתוב בסידור 'מאירת עיניים', שסידור זה מדויק מאד ע"פ מנהגי תונס והוא בר סמכא. (ואמר הר"א חפוטא שליט"א, שלדעתו בסעודה העיקרית שהיא סעודת היום, חוזר, כי בה עיקר החיוב לאכול פת).

וכן מנהג תימן כשו"ע (שו"ת פעולת צדיק ג, לה; עץ חיים עמ' קסט).

ז,ז – נשים ששכחו לומר יעלה ויבוא

לרעק"א (שו"ת סי' א, ובהשמטות שם), כיוון שחיוב קביעת סעודה על פת הוא משום עונג, ועונג הוא מצוות עשה שהזמן גרמא – אין הנשים חייבות בו. ולכן אשה ששכחה 'יעלה ויבוא' בסעודות יו"ט אינה צריכה לחזור. והסכימו לדבריו – שדי חמד, מערכת ברכות ד, ב; דעת תורה קפח, ו; שבט הלוי ד, יח; ופס"ת תקכט, ו.

מאידך, לפמ"ג א"א שכה, יא, אשה חייבת כאיש. וכ"כ פתחי תשובה תקכט, ב, שכל דיני עונג השייכים בשבת חייבות בהם נשים ביו"ט. ועוד למדנו שיש אומרים (רא"ש בשם ר"י) שחיוב פת הוא משום שמחה, ונשים חייבות בשמחה לדעת הרבה פוסקים, וכפי שהוכיח בשאגת אריה סו, וכפי שנתבאר להלן י, א-ג. וכ"כ למעשה עוד אחרונים: יד אליהו פסקים יז, ב; שאלת שמואל יא, ועוד. ועיין בנטעי גבריאל לו, יא, שסיכם את שיטות האחרונים בזה.

וכתבתי למעשה להלן בפרק ב, 5: "לגבי נשים, גם למנהג אשכנז יש מקום לומר שלא יחזרו (חוץ מבסעודת ליל ראשון של פסח), מתוך חשש לדעת ר' עקיבא איגר שסובר שנשים אינן חייבות במצוות השמחה והסעודה ביו"ט, ולדעת הסוברים שנשים חייבות בברכת המזון מדברי חכמים (עי' פניני הלכה ברכות ד, 5)". שם מבואר שיש ספק בברכות כ, ב, אם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, ונחלקו הראשונים במסקנת הגמרא. ולמעשה במקרה שהסתפקה אם ברכה, לדעת שערי אפרים, ח"א, מג"ג, חייבת לברך. ולדעת רע"א, ברכ"י, יחו"ד ו, י, לא תברך. ובמ"ב קפו, ג, כתב שרשאית לברך. ומ"מ כתבתי בסוף ההערה: "והחוזרות יש להן על מה לסמוך".

ז,ח – בגדי יו"ט טובים מבגדי שבת

ב"י תקכט: "כתבו הגהות מימוניות בפרק ו' מהלכות יום טוב (אות כ) גרסינן בירושלמי פרק קמא דקידושין (סוף ה"ד) בההיא דאמרינן האחין שחלקו, ר' מונא אומר כלי רגל חולקין כלי שבת מיבעיא, מכאן משמע שבגדי יום טוב יהיו טובים מבגדי שבת, עכ"ל". וכ"כ בשו"ע תקכט, א: "ובגדי יו"ט יהיו יותר טובים משל שבת". וכתב מ"א ד: "משום דחייב בשמחה ומטעם זה נהגו להרבות במיני מאכלים יותר משבת". וכ"כ במ"ב יב, וכעין זה בשועה"ר ז. ובלבוש: "ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת, דבגדים יש בהן שמחה וחייבים בשמחת יום טוב יותר מבשבת, כתיב (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".

ז,ט – עניין הבגדים לר' צדוק, שזוכים על ידו לכבוד, קדושה ותושבע"פ

פרי צדיק בראשית פרשת ויגש ז: "ואמר ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא וכו' ר' ינאי לביש מאניה מעלי שבת וכו'. והוא כמו שאמרו: במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה… והנשמה יתירה זוכין בערב שבת בכניסתו, כמו שאמרו בגמרא (ביצה ט"ז א) ובזוה"ק תרומה (ח"ב קל"ה ב) וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא וכו'. והיינו בתחילת קבלת שבת, וזהו זוכין על ידי הכסות נקיה. ואיתא (שבת קיג, א) וְכִבַּדְתּוֹ (ישעיהו נח, יג), שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. ובשאילתות (בראשית שאילתא א) הגירסא למאניה דלביש בשבתא. והיינו דבגדי שבת כמו בגדי כהונה, וכמו שאמרו (במדבר רבה ד, ח) לבש בגדי כהונה גדולה וכו' בגדי שבת היו וכו'. ובבגדי כהונה כתיב (שמות כח): לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, וכן נקראין בגדי קודש. ובגדי כהונה מפורש שמכניסין קדושה לכהן, וכמו שאמרו (סנהדרין פג, ב), בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. וכן בגדי שבת מכניסין קדושה לישראל, והיינו דברי תורה כידוע מהזוה"ק (ח"ג רצז, א) דחכמה קודש איקרי. והיינו כבוד וכמו שאמרו (חולין קלג, א) כל השונה וכו' כן נותן לכסיל כבוד ואין כבוד אלא תורה וכו'. והיינו תורה שבעל פה שעל זה עיקר הלימוד לתלמיד, דתורה שבכתב כרוכה ומונחת כל הרוצה יבוא וילמוד (קידושין סו, א). וזה שנקראו מאניה דלביש בשבתא מאני מכבדותי, שזוכין על ידיהם לקדושת תורה שבעל פה שהיא בחינת כבוד, ועל כן נדרש מדכתיב וכבדתו. וכן דרשו (שבת שם עמ' ב'): וְשַׂמְתְּ שמלתך שִׂמְלֹתַיִךְ (רות ג, ג) אלו בגדים של שבת…." ושם מאריך בזה.

עוד כתב ר' צדוק בקונטרס קדושת שבת, מאמר ה, שבגדי השבת מתאימים לנשמה ומכבדים את השבת שבאדם, (כבגדי אדם הראשון, המלאכים, חתן, כהן גדול, צדיקים לעתיד לבוא, והמשיח), ועל כן לבשה רות את בגדי השבת בבואה לבועז כדי שירגיש את מידת האהבה שיש בה ובה היא תוכל להשלים את מידת היראה שבו, עיין שם באורך.


[2]. ומה שנראה מהגמרא בסוכה שאין חובת סעודה, היינו מצד הסוכה, אבל מצד יום טוב חייבים. וכן דעת ר"י בתוספות (ברכות מט, ב, 'אי בעי'); מהר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן, ריד); רא"ש (ברכות ז, כג); רא"ה (ברכות מט, ב, 'דאמר רב'); ריטב"א (סוכה כז, א, 'הא דאמרינן'); ר"ן (יב, ב בדפ"ר) ועוד.
פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן