י – מצוות השמחה לנשים

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

י,א – מצוות שמחה לנשים

ר"ה ו, ב: "בעי רבי זירא: אשה מה היא בבל תאחר? מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה, או דלמא: הא איתה בשמחה? אמר ליה אביי: ותיפוק ליה דהא איתה בשמחה. – ומי אמר אביי הכי? והאמר אביי: אשה בעלה משמחה! – לדבריו דרבי זירא קאמר".

הרי יוצא שלר' זירא יש מצוות שמחה לאשה, ולאביי אין לאשה מצווה עצמית אלא מצווה על בעלה לשמחה. והוכיח בשאגת אריה סו, שהלכה כר' זירא שאשה חייבת במצוות השמחה, שכן למדנו בסתם גמרא נדרים ג, א, שאשה עוברת בבל תאחר כשמאחרת חטאת יולדת, ורק אליבא דר' זירא שסובר שאשה חייבת במצוות השמחה יש מקום לומר שחייבת בבל תאחר. וכן פסק הרמב"ם הל' מעשה הקרבנות יד, יד, כר' זירא: "אחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר".

וכן פסק הרמב"ם בהל' ע"ז יג, ג: "כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות". וכן כתב הרמב"ם בפיהמ"ש קידושין א, ז: "… וכבר ידעת שכלל הוא אצלנו אין למדים מן הכללות, ואמרו כל רוצה לומר על הרוב… הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגילה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים".

המקור לחיוב במצוות שמחה, כתב רש"י חגיגה ו, א, 'מחייבא', שאשה מחויבת "לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה, דעל השמחה נצטוו נשים, דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". וכן ביאר בדברי ר' יוסי הגלילי המובאים בחגיגה ו, ב, שנשים חייבות בשמחה.

וכתב הרמב"ם בהל' יו"ט ו, יז: "וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ וגו' ".

וכ"כ האחרונים עפ"י שאגת אריה סו, שאשה חייבת במצוות השמחה, ומהם: ברכ"י תקכט, ה; שע"ת ד; מ"ב טו; כה"ח ל.

לפי זה, אשה שחיה לבדה, מצווה שתקנה לעצמה בגד נאה לחג. וכן תשמח בסעודות ומלבושי יו"ט, ובכל ארבעת חלקי השמחה שכתבתי.

י,ב – דיון נוסף בדברי הרמב"ם והראב"ד

כתב הרמב"ם חגיגה א, א: "והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה, שנאמר (דברים כז, ז): וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ, ונשים חייבות במצוה זו", השגת הראב"ד: "ונשים חייבות במצוה זו – לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה".

יש מפרשים שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד, לרמב"ם הלכה כר' זירא שיש מצוות שמחה לנשים, ולראב"ד הלכה כאביי שאין מצווה ורק לבעל יש מצווה לשמחה (כ"כ לחם משנה במעשה הקרבנות יד, יד, וסתר עצמו כאן).

יש מפרשים שגם הרמב"ם מסכים לראב"ד שהלכה כאביי, שאין לנשים מצווה עצמית, אלא המצווה שהבעל ישמחה, והראב"ד רק דקדק בדברים כדי שלא יטעו בדברי הרמב"ם (כס"מ חגיגה א, א).

ויש מפרשים שאמנם נחלקו במחלוקת ר' זירא ואביי, אלא שלשניהם יש לנשים מצווה עצמית לשמוח בחג. וכל מה שנחלקו האם יש לנשים מצווה עצמית להביא שלמי חגיגה. לרמב"ם הלכה כר' זירא שיש מצווה, ולראב"ד הלכה כאביי שאין מצווה לאשה להביא את קרבן החגיגה או לאכול ממנו, אלא שיש מצווה על הבעל לשמחה, וממילא לתת לה מבשר הקרבן, כדין מצוות השמחה שהיא לשמוח ולשמח, וק"ו שחיוב זה גדול כלפי אשתו (לחם יהודה לרמב"ם בחגיגה א, א; ר' ירוחם פלרא בביאורו לסמ"ג).

י,ג – הלכה למעשה בשתיית יין ואכילת בשר לנשים

מתוס' ר"ה ו, ב, 'אשה', עולה שגם נשים מקיימות מצוות שמחה ביין: "אפילו בזמן שבהמ"ק קיים היכא דלא אפשר משמחה בכסות נקיה ויין ישן, כגון היכא דחל יום טוב ראשון של חג להיות בשבת דבעינן זביחה בשעת שמחה". הרי שבדרך כלל נשים שמחות ביין.

עיין בחול המועד כהלכתו א, הערה ה, שדייק מלשון כמה פוסקים (רמב"ם, מוהר"ש, אורחות חיים, שועה"ר) שנשים אינן חייבות לשתות יין ולאכול בשר. והביא מהגהות בני בנימין (לאדר"ת), שביאר שכוונת הרמב"ם רק לשלול מנשים שתיית יין, כי אין זה מכובד, אבל בבשר חייבות.

אח"כ הביא מרע"א (השמטות א) שלסוברים שיש לנשים מצווה לשמוח, אשה חייבת בשתיית יין ובשר. וכעין זה כתב בשאגת אריה סו. והקשה בחוהמ"כ על הסוברים שאינן צריכות לשתות יין, והלא למדנו בכתובות סה, א, שכוס אחד יפה לנשים, ובכוס אחד יוצאים. ונלענ"ד שיש להשיב, שבכוס אחד (רביעית) יוצאים בדיעבד, אבל לכתחילה צריך ממש לשמוח ביותר מכוס אחת, ובזה אין לחייב נשים, כי הוא עלול להיות להן לגנאי.

עוד נלענ"ד שאפשר להסביר שכל הראשונים שלא הזכירו חיוב יין ובשר לנשים דיברו על החלק הראשון של מצוות השמחה, שהוא לעשות דבר חשוב לעיקר השמחה, כדי להשאיר חותם של שמחה על כל החג, שבזה נשים יוצאות בבגד חדש ולא בבשר ויין. אבל עדיין יש להן מצווה מצד החלק השני של השמחה, שאם יש להן שמחה ביין, מצווה שישתו ממנו.

י,ד – האם יכול הבעל לצאת בקניית כלי נאה

כתב בחוט שני כב, ב, עמ' קסא, שנראה שיוצא גם אם קונה לאשה כלי בית או כלי אכילה נאים לכבוד יום טוב, ובתנאי שהיא שמחה בהם. ע"כ. ובשבט הלוי ח, קכד, כתב שאולי יוצא בפרחים, ואולי גם בריקוד וטיול, אבל אינו יוצא בקניית ספר או טלפון, שאינו שייך לשמחת היום עצמו. ולרשז"א יוצא אפילו במיקסר שאין בו שימוש ביו"ט עצמו (שלחן שלמה תקכט, הערה ה). וריש"א סבר שאין יוצאים אלא בבגד או תכשיט כפי שקבעו חז"ל, ואפילו אם יש לה כבר בגד ליו"ט צריך לקנות חדש (לקט דיני יו"ט וחוה"מ לרב דינר א, ד). ונלענ"ד שאת עיקר השמחה מקיימים רק בבגד או תכשיט או כלי או רהיט שמשתמשים בו בחג ומאוד משמח לא פחות מבגד, אמנם את החלק השני והשלישי בוודאי מקיימים בכל מתנה.

כתב בחוט שני (עמ' קסא), שאין מועיל לבעל שאשתו תמחל, מפני שהמצווה היא עליו, לקנות לה דבר לשמחה. ובשלמי שמחה (עמ' נה) כתב בשם ריש"א שאם האשה מוחלת הבעל אינו חייב לקנות לה בגד. ובספר שונה הלכות (יו"ט עמ' ח), לר"ח קנייבסקי, כתב שאם האשה מוחלת אין חובה לקנות לה בגד חדש, אבל מ"מ הפסיד את המצווה. והרב יוסף בר שלום, רבה של בת ים, כתב בשו"ת ויצבור יוסף (ב, נ), שהחיוב הוא מצד החיוב בכתובה לנהוג כמנהג גברים יהודאין, ולכן אם היא מוחלת אינו חייב לקנות לה בגד.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן