ט,א – שיעור היין ששתו בחג – שאי אפשר להורות אח"כ
ביצה ד, א: "ההוא גברא דאתא לקמיה דרב פפא, הוו ליה הנך ביצים משבת ליום טוב. אתא לקמיה, אמר ליה: מהו למכלינהו למחר? אמר ליה: זיל האידנא ותא למחר, דרב לא מוקי אמורא עלויה מיומא טבא לחבריה משום שכרות…" רש"י: "דרב לא מוקי אמורא עלויה – לא היה מעמיד מתורגמן לפניו לדרוש דרשה לרבים. מיומא טבא לחבריה – כלומר, משעשה היום יום טוב דהיינו לאחר סעודה, עד מחר. משום שכרות – דרב אורויי היה מורי בדרשה שלו, כדאמרינן בכריתות, ושכור אסור להורות, דכתיב (ויקרא י, ט): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וכתיב (שם, יא): וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
כריתות יג, ב: "רב אחא דהוצל הוה נידרא עלה דביתהו (הדיר את אשתו), אתא לקמיה דרב אשי (בא ביו"ט לבטל נדרו). אמר ליה: זיל האידנא ותא למחר, דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות. אמר ליה, והאמר רב: הלכה כר' אלעזר (שאם עירב מים ביין, אינו בכלל האיסור), ומר הוא דקא רמי ביה מיא! אמר ליה, הא לא קשיא: הא ברביעית, הא ביותר מכדי רביעית" שאם שותה יותר מרביעית, גם אם יערב מים אסור להורות. וכן הוא בעירובין סד, ב.
ט,ב – תשובת הרשב"א א, רמז
"מה שאמרו בכריתות (יג, ב) שתה רביעית אל יורה. יש לי לעיין עד מתי אסור, אם כל היום או שעות ידועות? ומדאמרינן בביצה דרב לא מוקי אמורא מיומא טבא לחבריה. ואמרינן נמי זיל האידנא ותא למחר, משמע דכל היום אסור. ויש לומר דלא אמרו אלא ביום טוב דמרבין בשתיה. והיינו דקאמר דלא מוקי אמורא מיומא טבא לחבריה. ומשמע דוקא מיומא טבא לחבריה, דהא בשאר יומי מוקי. אלא דאיכא לעיוני מדאמרינן בריש פרק אלו מגלחין (יד, ב) דנין דיני נפשות דקתני, מי קטלינן ליה? א"כ אתי לאימנועי משמחת יום טוב? דתניא (פ"ד מיתות דף ס"ג) רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום? שנאמר (ויקרא יט, כו): לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. ופריק דאתו מצפרא ומעייני ביה בדיניה ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא. ואתו סמוך לשקיעת החמה וגמרי ליה וקטלי ליה. ואפשר דשאני התם דכבר עיינו בדיניה. ואף על גב דאכלי ושתו לא הוראה גמורה היא דאמאי דעייני מכבר סמכי וגמרי ליה לדיניה. ומכל מקום איכא למשמע מיהא דאילו נתן דעתו כבר על הלכה ועל פסק הדבר בין להתיר בין לאסור שמותר להורות ואפילו מיד שאכל ושתה ואפילו סעודה גדולה כיום טוב".
ט,ג – אין שמחה בפחות מרביעית
אין שמחה בפחות מרביעית, וכפי שלמדנו מספר החינוך מצווה לא: "ועל כן נתחייבנו לעשות המעשה (קידוש בשבת) עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח… ואין צורך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השיעור אינו ראוי ולא יתעורר לב האדם עליו".
כתב סמ"ק קלג, שאיסור הוראה לשתוי, הוא כאשר שתה רביעית, ובתוך הסעודה אינו משכר. וכתב בהגהות רבנו פרץ: "ונראה דאם סעד סעודת שמחה כגון סעודת יום טוב או סעודת נישואין או פורים, אף על פי שלא שתה אלא בסעודה אין לו להורות, כדאמרינן רב לא אורי מיומא טבא לחבריה פירוש אחר אכילה של יום ראשון לצורך מחר משום שכרות". הרי שבסעודת יו"ט היו שותים הרבה יותר מרביעית. וכן מובא במ"א צט, א. וכן עולה מהש"ך יו"ד רמב, יט.
ט,ד – עוד מדברי הפוסקים על שיעור היין
בדומה לתשובת הרשב"א שכתב: "דלא אמרו אלא ביום טוב דמרבין בשתיה", כן כתב בשיטה להר"ן (כתובות י, ב): "דמרבין בשתיה".
בגמרא פסחים קח, ב: "שתאן בבת אחת, רב אמר: ידי יין – יצא, ידי ארבעה כוסות – לא יצא". פירש רשב"ם: "ידי יין יצא – משום שמחת יו"ט, כדתניא לקמן (קט, א) ושמחת בחגך, במה משמחו – ביין". ולא ראה הפרזה בשתיית ארבע כוסות לשמחה, ובכל כוס לפחות שיעור רביעית.
ועיין בתולדות יעקב למהריק"ש לביצה ד, א, שממנו עולה שנהגו הכל לשתות הרבה ביו"ט אחרי הלימוד, ולכן לא יכלו להורות או לזכור ההוראה.
כתב ביש"ש ביצה ב, ה: "עכשיו, שאין לנו שמחת שלמים, והמקדש חרב, וערבה כל שמחה, אין שמחה אלא ביין, וזולתה אינו יוצא ידי חובה בשמחת י"ט, ואדרבא, במה ישמח את עצמו, אם לא שישתה, וישכח רישו, לשמוח, ולבטוח בה', שיחזור אלינו, ואף בימי גליותינו, בהיותינו בארץ אויבינו, לא מאס ולא געל אותנו, להפיר בריתו, תורה ומצות מאתנו, כי תמיד הוא ה' אלוהינו".
מעין זה כתב בן יהוידע (פסחים קט, א), שהטעם שהאיש מצווה ביין הוא "כי האיש ההוצאה מוטלת עליו ולפעמים אין לאל ידו ודוחק עצמו שהוא לוה מאחרים או מוכר חפץ בפחות כדי להביא מעות להוצאת יו"ט הרבה. ולכן כפי הטבע כשיכנס יו"ט יהיה לו דאגה בלבבו על ההוצאה לכן שמחתו תהיה שלימה ביין שמעביר הדאגות".
והאדמוה"ז כתב בתורה אור צט, ג, ששותים לפחות רביעית. וכ"כ גם בנימוקי או"ח מונקאטש לסי' תקכט.
ובחוט השני כב, א, עמ' קנט, כתב שאין צריך לשתות דווקא רביעית, אלא אף בפחות יצא ידי חובה, דכל כמות של משקה יין הוא משמח. ולפני כן כתב שעצם ההתעסקות בשתיית היין היא התעסקות בשמחה, וזו המצווה. ודבריו קשים, שהפך את השמחה הממשית ל'גדר שמחה'. בספר שבות יצחק, פסח י, ד, כתב בשם ריש"א שהמצווה לשתות רביעית, והתקנה ביין דווקא, ולכן אף השמח בדברים אחרים צריך להתאמץ לקיים המצווה ביין, אא"כ שונאו.
ונראה שהרבה אנשים אינם שמחים ברביעית אלא צריכים לשתות יותר. ובספר מועדי ה' (הל' יו"ט עמ' ג) כתב שנראה שהכל לפי טבע האדם, העיקר שירגיש שמחה.
על דברי הרמב"ם (יו"ט ו, יט): "ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה". כתב הרב קאפח: "לא כתב רבנו שחוזרין לבית הכנסת להתפלל ערבית. משמע שהעדיפו להתפלל בבית. וכך היה מנהגנו בתימן מתפללין מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים יחידים בבית מחשש שמא יהיה הש"ץ שתוי יותר מן הראוי".
ט,ה – שיכר
כתב מהר"י ענגיל בגיליוני הש"ס פסחים קז, א, שיוצאים בשיכר, שכן אמרו שאפשר לקדש עליו "ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם". וחיזק דבריו בחוהמ"כ א, הערה כה. וכן מצינו בב"מ סו, ב, ורש"י 'לפכוחי', ששיכר משמח כיין, הרי שהעיקר תלוי באלכוהול ולא במוצאו מענבים.
ט,ו – האם חובה או מצווה לאכול בשר בהמה בסעודה
חולין פג, א: "מתני'. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה".
והובאה משנה זו בע"ז ה, ב, וביאר בתוס': "ערב יום טוב האחרון של חג – הא דלא נקט (יום) הראשון של חג לפי שהם טרודים במצות לולב וסוכה ואין להם פנאי להרבות בסעודות. וי"מ דבהנך ארבעה פרקים טעמא רבה אית בהו: יום טוב האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה, מה שאין כן בשביעי של פסח. וגם הקרבנות שבשמיני היו בשביל ישראל וכל החג היו מקריבין נגד העובדי כוכבים. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים סח, ב) הכל מודים בעצרת, דבעינן נמי לכם. וראש השנה מפני שהוא תחילת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה עניני' עושים בו לסימן יפה כדאמר במסכת הוריות (יב, א) וכריתות (ה, ב)".
בכל אופן ניתן ללמוד מהמשנה חולין שגם לאחר החורבן יש מצווה באכילת בשר בחגים. אמנם נראה שאינו חובה, עובדה שלא בכל החגים מכרו הרבה בשר. עוד אפשר ללמוד שיש מצווה לשמוח בראש השנה, ולכן קנו בשר לקראתו.
למעשה כתב הרמב"ם (ו, יח), שלשמחת החג מצווה לאכול בשר ויין. וכן משמע מיש"ש ביצה ב, ה, שחובה לאכול בשר. ותמה על הרמב"ם בב"י תקכט, א, מדוע הוסיף בשר. ובשועה"ר תקכט, ז, כתב שחובה לשתות יין ומצווה לאכול בשר, וכך משמע מהב"ח ומ"א. וכ"כ אלף המגן ס"ק סז; באו"ה תקכט, ב, 'כיצד', ומ"ב יא. ועיין ביחו"ד ו, לג.
ט,ז – בשר בהמה ועוף
משנה חגיגה ז, ב: "…ישראל יוצאין ידי חובתן (חובת שמחה ברגל) בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק, אבל לא בעופות ולא במנחות".
גמרא ח, א: "תנו רבנן: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז, יד) – לרבות כל מיני שמחות לשמחה (לא רק קרבן חגיגה ושלמי שמחה). מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ושוק. יכול אף בעופות ובמנחות – תלמוד לומר: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, מי שחגיגה באה מהם (בהמות שכשרות לחגיגה), יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם. רב אשי אמר: מושמחת נפקא, יצאו אלו שאין בהן שמחה".
כתב בלקט יושר (עמ' 157, לגבי סעודת פורים): "אין שמחה אלא בבשר ויין, וצריך כל אחד לעשות תבשיל אחד או שנים מן הבשר. ובשר עוף אינו נקרא בשר".
וכ"כ מ"א תקנא, כח, שאין שמחה אלא בבשר בהמה (ולכן אם לא יכול לאכול מאכלי חלב בתשעת הימים, יאכל בשר עוף). וכ"כ חיי אדם קלג, טז, ומ"ב תקנב, ה (אלא שלמעשה כתבו שנהגו לאסור בשר עוף בתשעת הימים למרות שאין בו שמחה). וכ"כ ישועות יעקב תרח, ב, שיש לאכול בשר בהמה בערב יוה"כ כמו שאר הרגלים.
וכ"כ בדרכי תשובה יו"ט פט, יט: "הן אמת כי בשאג"א סימן סה העלה דאף דשמחת יום טוב בזמן הזה מהתורה, מכל מקום לא הוי החיוב לאכול בשר דוקא, רק לעשות השמחה כראוי לו ובמה שנהנה ממנו… וזכרתי ימים מקדם כד הוינא טליא ששמעתי מפי אדמו"ר הגאון הקדוש רשבכה"ג מצאנז זצלה"ה בעל תשובות דברי חיים, שאמר שאין דברי השאגת אריה מוכרחין אלא שצריך לאכול ביום טוב בשר בהמה דוקא".
וראייה לשיטתם מסנהדרין ע, ב, לגבי בן סורר ומורה: "אמר רבא: אכל בשר עוף – אינו נעשה בן סורר ומורה". ביאר ביד רמ"ה לסנהדרין שם: "אמר רבא אכל טרטימר בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה לפי שמאכל קל הוא ואין דרך ליסטים בכך… והרב רבי יצחק בר אשר ז"ל פירש טעמא דבשר עוף אין בו משום שמחה, כדאמרי' בחגיגה (ז, ב) אבל לא בעופות ולא במנחות דאין שמחה אלא בבשר בהמה".
מאידך, ביד אפרים (יו"ד א, א) כתב שיוצאים ידי חובת שמחת יום טוב בעופות. והביא ראייה מביצה י, ב, שאמרו על שחיטת יונים, "אתי לאמנועי משמחת יום טוב". וכ"כ בחוות יאיר סו"ס קעח, שיש קצת שמחה בעופות (אמנם לפני כן בחוות יאיר כתב שאין שמחה אלא בבשר). וכ"כ בשבט הלוי ג, יח, ב: "ומנהג שלנו דגם ביום טוב אין מהדרין דוקא אבשר בהמה", והביא ראייה מהירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) שגם בדגים יש שמחת יום טוב. וכן נראה משו"ע תקלג, ד, שמותר לצוד דגים בחול המועד, וכתב מ"א ח, משום שמחת יום טוב.
כתב רש"י בביאור על המשנה, בטעם שלא יוצאים ידי שמחה בעופות: "שאין שובע אלא בבשר בהמה". הרי שהבין שמדובר בעופות קטנים, ומזה משמע שכיום שמגדלים תרנגולים ובשרם מרובה, אפשר לרש"י לשמוח בהם.
ט,ח – האם יש מצוות שמחה בלילה הראשון של חג
משנה סוכה (מח, א): "ההלל והשמחה שמונה". ובגמרא: "מנא הני מילי ("ששמיני חייב בשמחה")? דתנו רבנן: וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז, טו) לרבות לילי יום טוב האחרון. או אינו אלא יום טוב הראשון? כשהוא אומר 'אך' – חלק. ומה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון? מרבה אני לילי יום טוב האחרון – שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו".
לרש"י ('לרבות') אין צורך לרבות את שאר הלילות, מפני שפשיטא שיש בהם חיוב שמחה. ולריב"א (תוספות פסחים, עא, א, 'לרבות') גם שאר הלילות נלמדו מאותו ריבוי. הרי שלשיטתם מצוות השמחה תקפה אף בלילות, חוץ מלילה ראשון.
נחלקו הפוסקים ממה לילה ראשון נתמעט. להרבה פוסקים רק משמחת שלמים נתמעט, שאין יוצאים ידי שלמי שמחה בשלמים שהוקרבו בערב חג, אבל יש בו מצוות שמחה מהתורה, ממה שנאמר: ושמחת בחגך. וכ"כ מ"א (תקמו, ד), ולכן אסר לערוך סעודה ראשונה של נישואין בליל יו"ט, משום שאין מערבים שמחה בשמחה (ועיין להלן ט, י, בדין זה). וכן מסיק מדבריו בשערי תשובה (תקכט, ב), שגם בליל יו"ט יש חיוב שמחה מהתורה. וכ"כ האבני נזר (או"ח, תכג), שלא נתמעט ליל יו"ט ראשון אלא משלמי חגיגה אבל "לעניין כסות נקיה ויין ישן אין חילוק בין לילה ראשונה לשאר החג". וכן העלה החזו"א (או"ח קכד, הערות למס' פסחים עא, א). והובאה סברה זו גם בחת"ס (שו"ת אהע"ז א, קכב).
מנגד, לחמד משה (תקמו, ב. הובא בשעה"צ שם, טו) מצוות עשה של שמחה אינה נוהגת כלל בליל יו"ט ראשון (ולכן התיר לעשות סעודת חתן בלילה הראשון). וכ"כ שאגת אריה (סי' סח), אלא שלדעתו ישנה מצוות שמחה מדרבנן.
ט,ט – האם מצוות שמחה בסעודה ויין פעם ביום או פעמיים ביום
יש סוברים שמצווה לשתות ולאכול פעם אחת ביום, ואפשר ביום או בלילה זולת ביום הראשון, שבלילו אין יוצאים, כי לא יכלו להביא שלמי שמחה לפניו, שעדיין לא נכנס החג. וכ"כ שפת אמת (סוכה מח, א). וכן דייק מהגמרא בסוכה נג, א, שלפי סדר היום המתואר בסוכות, משמע שאכלו ושתו ביום בלבד: "תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפלה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה". וכן דייק מלשון הרמב"ם.
ובערוך השלחן העתיד (קצט, יז) כתב: "ויותר נ"ל דהרמב"ם ס"ל דמי שיצא ידי שמחה בלילה אינו מחוייב לקיימה גם ביום, שהתורה צוותה בכל יום לשמוח, ובפעם אחת די או ביום או בלילה, ונהי שלא חייבתו התורה בלילה ראשונה מיהו אם שמח יצא".
והחזו"א הסתפק בדבר זה, וז"ל: "והא דמרבינן לילות יש להסתפק אם צריך שלמים בין ביום ובין בלילה, או דיוצא באכילה פעם אחת בין אם אכלן ביום ובין אם אכלן בלילה" (או"ח קכד, הערות למס' פסחים עא, א. וכ"כ בסימן קכט).
מאידך, בדרכי תשובה (יו"ד פט, יט) כתב שיש חובת אכילת בשר גם בליל יו"ט, ולכן לא נכון הוא המנהג לאכול ארוחה חלבית בליל שבועות. ושכן עולה ממ"א (תקמו, ד, שאסר לעשות סעודה ראשונה של חתונה בליל יו"ט, ועיין להלן ט, י).
כתב בחוט שני (עמ' קנח): "ופעולות מיוחדות של שמחה, לא צריך לעשותן כל היו"ט, אלא סגי בפעם אחת ביו"ט כמו לשתות יין ולאכול בשר".
ט,י – סעודת חתונה בליל ראשון של חג
מועד קטן ח, ב: "משנה. אין נושאין נשים במועד…" גמרא: "לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. רבה בר רב הונא אמר: מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו… וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז, יד), בחגך – ולא באשתך. עולא אמר: מפני הטורח. רבי יצחק נפחא אמר: מפני ביטול פריה ורביה".
כתב שו"ע תקמו, ג, שמותר לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל. ובמ"א ד, חלק וכתב שאסור לעשות את סעודת הנישואין בליל חג, מפני שעיקר השמחה בסעודה הראשונה, ורק את שאר סעודות שבע ברכות מותר לעשות במועד. וכ"כ עוד כמה אחרונים. ועיין בחזו"ע יו"ט עמ' צז, שהביא מכמה אחרונים, שדברי השו"ע הם כפי השאגת אריה סח, שמצוות השמחה בלילה הראשון של חג מדרבנן. וחיזק דבריו להלכה. אמנם בשאגת אריה כתב שלדעת הרי"ף והרא"ש גם בלילה הראשון מצוות השמחה מהתורה, וביאר באבני נזר (תכג, ט-י), שכיום שאין לנו קרבן חגיגה, כבר אין הפרש בין הלילה ליום. ובמ"ב תקמו, י, ושעה"צ טו, כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על השו"ע לעשות את סעודת הנישואין בליל חג, בצירוף דברי השאגת אריה שמצוות השמחה בליל ראשון מדרבנן, בנוסף לכך לדעת א"ר ובגדי ישע, הסעודה הראשונה כבר אינה עיקר השמחה, ולכן אין בה התנגשות בשמחת החג.
