ד – הופעות התורה והדעות השונות

כיוון שהתורה מבטאת את התוכנית האלוהית העליונה, אין אפשרות שתבוא לידי ביטוי מלא בסוג אחד של לימוד. לכן תחילת הופעתה בשני פנים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב מבטאת את ההארה האלוהית השמימית שמעל האדם, והתורה שבעל פה מבטאת את ההארה האלוהית שמתגלה על ידי חכמי ישראל, שנדרשים לפרש את התורה שבכתב תוך מתן תשובות והדרכות לשאלות שעולות מהחיים עלי אדמות. תחילתה של תורה שבעל פה במסורת הפירוש שקיבל משה מסיני, והמשכה בפירושם של חכמי ישראל לדורותיהם. שנאמר (דברים ט, י): "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹוהִים, וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל". דרשו חכמים (ירושלמי פאה ב, ד): "כְּכָל הַדְּבָרִים" – "מקרא, משנה, תלמוד ואגדה". כלומר, כל המשמעויות היוצאות מהמקרא: משנה היא ההלכה, תלמוד הוא העיון בשורשי ההלכה ובסברותיה, אגדה היא פירוש המשמעויות האמוניות והמוסריות של התורה. וכן נאמר (תהלים סב, יב): "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי". וכן נאמר (ירמיהו כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם ה', וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע". דרשו חכמים: "מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות – אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות" (שבת פח, ב). "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, א).

גם הדעות שלא נפסקו להלכה, מבטאות צד אמיתי בתורה, הואיל וכל דעה נסמכת על התורה עצמה. וכפי שאמרו חכמים (עירובין יג, ב) על מחלוקת בית שמאי ובית הלל: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים, והלכה כבית הלל". וכן דרשו חכמים (חגיגה ג, ב), על הפסוק (קהלת יב, יא): "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד". "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת – אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה; הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה (שאיני יודע מי מייצג את התורה)? תלמוד לומר: כולם נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד – אל אחד נתנם, פרנס אחד אמרם, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלוֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שכל הדעות שורשן מסיני). אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרים ואת דברי מתירים, את דברי פוסלים ואת דברי מכשירים" (ראו מסכת סופרים טז, ה).

לכאורה ריבוי הדעות שבתורה גורם לפירוד, אולם באמת הוא מביא לשלום, שכן ישנן בתורה ובעולם פנים שונות, וממילא דעות שונות, וכאשר אין נותנים מקום לאחת הדעות – מתפתחת ממנה מחלוקת. אולם כאשר במסגרת לימוד התורה מתבררת האמת שבכל דעה, והלומד רואה איך הדעות השונות מבררות ומעשירות זו את זו, נעשה שלום אמיתי בעולם. וכדברי חכמים (ברכות סד, א): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד, יג): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. אל תקרי בָּנַיִךְ אלא בוניך". אלו תלמידי חכמים, שבונים את ישראל והעולם. וזהו שנאמר (תהלים קיט, קסה): "שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ, וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל" (עין איה ברכות ט, שסא).

וכן אמרו חכמים (סנהדרין צט, ב): "כל העוסק בתורה לשמה – משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה… ואף מגן על כל העולם כולו, שנאמר: וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ. ואף מקרב את הגאולה, שנאמר: וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה".^[2]