אמרו חכמים (מו"ק ט, ב), שכאשר מזדמנת לאדם שלומד תורה מצווה שאינה מוטלת דווקא עליו, וישנם אחרים שיכולים לקיימה, מוטב שימשיך לעסוק בתורה ואחרים יקיימו את המצווה. אבל כאשר ישנה לפניו מצווה שמוטלת עליו באופן אישי, כהנחת תפילין או הקמת סוכה או עזרה להוריו, עליו להפסיק מלימודו כדי לקיים את המצווה. כמו כן, כאשר ישנה לפניו מצווה התנדבותית שאין אחרים שיכולים לקיימה, כגון שישנו אדם שנזקק לעזרה, והוא מסוגל לעזור לו יותר מחבריו, או כאשר יש הלוויה ואין מספיק אנשים שמשתתפים בה, יפסיק מלימודו ויקיים את המצווה (רמב"ם ת"ת ג, ד; שו"ע יו"ד רמו, יח; שועה"ר ד, ג).
מעבר להדרכה זו, התעוררה שאלה עקרונית: מה גדול יותר – התלמוד או המעשה? האם לימוד התורה, מפני מעלתה של התורה, שהיא עליונה על הכל, או שמא הגשמת ערכי התורה על ידי קיום המצוות בעולם המעשה? אמרו חכמים (קידושין מ, ב): "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". לכאורה קשה, שהשאלה נותרה במקומה, שכן אם התלמוד גדול מפני שהוא מביא לידי מעשה, הרי שהמעשה גדול יותר, ואם כן, למה אמרו 'תלמוד גדול'? רבים סוברים שאכן מסקנת חכמים היא שהמעשה גדול כי הוא התכלית, אלא שמוכרחים להקדים את הלימוד, כי ללא הלימוד לא ניתן לקיים את המעשה כהלכה (רש"י ושל"ה). מנגד, יש סוברים שהמסקנה היא שהלימוד גדול, והראיה לגדולתו, שבנוסף לעצם גדולתו – הוא המביא לידי מעשה (ר"ת ומהר"ל).
כלומר, הכל מסכימים שמי שעדיין לא למד את יסודות התורה, צריך להקדים את הלימוד. והכל מסכימים שמעלת הלימוד שהוא מביא לידי מעשה המצוות. אלא שנחלקו מבחינה עקרונית מה גדול יותר עבור האדם, להתקשר על ידי הלימוד לעולם הרוח העליון או להגשים בפועל את דברי התורה. למעשה, המחלוקת נוגעת לאדם שזכה ללמוד את הנצרך כדי לקיים את התורה ויש לו זמן פנוי, מעבר לזמן הנדרש לקביעת עיתים לתורה, האם עדיף שיקדיש אותו לתורה או למצוות ומעשים טובים. ונראה שהכל יסכימו, שאם ליבו נוטה יותר ללימוד נכון שירבה בלימוד, ואם ליבו נוטה יותר למעשה – יבחר במעשה. השאלה היא מהי הבחירה המועדפת לאדם שאין לו נטייה[4] (ראו להלן ג, א-ו, על מעלת העבודה והעיסוק ביישובו של עולם).
[4]. בב"ק (יז, א) מבואר שכאשר אדם גדול נפטר, מניחים ספר תורה על מיטתו, ואומרים: "קיים זה מה שכתוב בזה". ואמרו שם ששבח זה גדול מהשבח: "למד זה מה שכתוב בזה", שכן "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה". לדעת רש"י (שם 'מביא'), השבח בקיום המצוות גדול מהשבח בלימוד התורה, מפני שלמסקנה המעשה גדול, ומה שאמרו 'תלמוד גדול' הוא רק לעניין שצריך להקדים את התלמוד, שמביא לידי מעשה. וכ"כ רד"ק (הקדמה לספר יהושע), ספר העיקרים (ג, כח), השל"ה (מסכת שבועות נר מצוה פג), פני יהושע (ב"ק יז, א). כהמשך לכך כתבו רבים, שהתלמוד גדול רק עבור מי שעדיין לא למד תורה כנצרך לקיומה, אבל למי שכבר למד כנצרך לקיומה – המעשה גדול מהמשך ההעמקה בתורה (תירוץ שני בתוס' קידושין מ, ב; מאירי ב"ק יז, א). מנגד, לר"ת המסקנה היא שהתלמוד גדול, ומה שמשבחים את האדם בקיום המצוות, הוא מפני שאם קיים את המצוות בוודאי גם למד, שאם לא היה לומד לא היה מקיים (תוס' ב"ק יז, א, 'האמר'). וכ"כ עקדת יצחק (שמות שער מז), ומהר"ל (נתיב התורה ה), וביארו שהתורה גבוהה יותר, ולכן מעלתה גדולה יותר, והראיה למעלתה – שמכוחה מגיעים למעשה. ראוי להוסיף, שגם לסוברים שערך הלימוד גדול יותר, הכוונה ללימוד המביא לידי מעשה (משנה לחם ליעב"ץ, פאה א, א; הקדמת החיי אדם; הקדמת בית אפרים לאו"ח; אדר היקר פרק ד, עמ' מה).
וכן מצינו שלעיתים חכמים שיבחו יותר את הלימוד ולעיתים את המעשה. לצד הלימוד אמרו (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות". ואף שמוסכם שיש לבטל תורה כדי להציל נפשות, מצד המעלה – הלימוד במדרגה יותר עליונה (ב"ח יו"ד רנא, ו; ט"ז יד). וכן אמרו (חולין צב, א), שתלמידי חכמים נחשבים כ'פירות', לעומת בעלי בתים שהם כ'זמורות'. ביאר הגר"א, שמה שאמרו (משנה פאה א, א): "ותלמוד תורה כנגד כולם", הוא משום "שכל תיבה ותיבה בפני עצמה הוא מצוה גדולה, והיא שקולה נגד כולם. אם כן, כשלומד למשל דף אחד, מקיים כמה מאות מצות. ואם כן, בודאי יותר טוב לקיים מאה מצות ממצוה אחת. רק כשאי אפשר לקיים על ידי אחר, אזי רשאי לבטל". מאידך, למדנו ש'אבא אומנא', שהיה בעל מעשים טובים, זכה לבת קול בכל יום, ואילו אביי זכה רק פעם בשבוע (תענית כא, ב). הרי שמעלת מעשים טובים גבוהה יותר. וכן בעת גזירה קשה, מצינו שמי שעסק בתורה ובגמילות חסדים כראוי ניצל ממיתה, ואילו מי שעסק רק בתורה לא ניצל (ע"ז יז, ב). כיוצא בזה אמרו (ר"ה יח, א), רבה שעסק בתורה בלבד חי ארבעים שנה, ואילו אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חי ששים שנה.
והעיקר, שכל אדם ילך לפי המתאים לנפשו (עין איה ברכות ז, כז), ועל ידי חיבור כל הכוחות שבישראל, שורה בהם השכינה, והעולם כולו נתקן. וכפי שלמדנו לעניין ארבעת המינים (מנחות כז, א; פנה"ל סוכה ד, ג).