התורה מרוממת את האדם ומתקנת אותו בתנאי שהוא לומד אותה לשמה. כלומר, לומד את דבר ה' כדי לקיים את מצוותיו והדרכותיו. שכן זו המשמעות הבסיסית של המילה 'תורה' – הוראה. זהו שאמרו חכמים (אבות ד, ה): "הלומד על מנת לעשות – מספיקים בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות".
מדרגה עליונה יותר של לימוד תורה לשמה – על מנת להיות שותף במגמת התורה להוסיף טובה וברכה לעולם. וכן אמרו חכמים (סוכה מט, ב), ש"תורה לשמה – זו היא תורה של חסד", שעליה נאמר (משלי לא, כו): "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ", אבל תורה "שלא לשמה היא תורה שאינה של חסד". וכפי שאמרו חכמים (סוטה יד, א): "תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים". וזה מפני ש"התורה עצמה היא הטוב הגמור, כמו שהוא החסד, שהוא טוב הגמור" (מהר"ל נתיב התורה ז).
אמנם גם מי שאינו זוכה לכוון לדרגה העליונה, כל שהוא לומד כדי לקיים את המצוות, נחשב לומד 'לשמה', ובהדרגה יתעלה לדרגה העליונה. וכפי שאמרו חכמים (ויק"ר לה, ז), שהלומד על מנת לעשות יזכה להצלחה, ובעתיד אף יזכה לרוח הקודש, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל", "ואין תַּשְׂכִּיל אלא רוח הקודש".
כיוון שמגמתו של לומד התורה לשמה היא להוסיף טובה וברכה, אף הוא עצמו זוכה להיות טוב ולהוסיף ברכה לעולם. וכפי שאמרו חכמים (תענית ז, א): "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, ואומר (שם ג, ח): רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ, ואומר (שם ח, לה): כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים". וכן אמרו חכמים (ברכות יז, א): "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים; שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר (תהלים קיא, י): רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה', שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם. לעושים לא נאמר, אלא לעֹשֵׂיהֶם – לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה".[8]
[8]. רבים ביארו שלימוד לשמה הוא כדי לקיים את מצוותיה (רש"י, ריא"ז, תוס' הרא"ש, לברכות יז, א; תוס' פסחים נ, ב, 'וכאן בעושים'; ספר חסידים תתקמד; רד"ק ירמיהו ב, ח; כס"מ ת"ת ג, י; מדרש שמואל אבות ב, ב; ראשית חכמה בהקדמה; של"ה מס' שבועות נר מצוה סו-סז; עז; מהרש"א נדרים סב, א; לחם שמים ליעב"ץ על אבות ו, א; גר"א אבן שלמה ח, יא; ר"ח מוולוז'ין רוח חיים ג, ט; שפת אמת במדבר תרלא, ועוד רבים). גם מצוות תלמוד תורה בכלל המצוות, היינו ש'לשמה' כולל גם לשם קיום מצוות תלמוד תורה (רש"י תענית ז, א, 'לשמה'; אגלי טל הקדמה).
יש מגדולי החסידות שהדגישו את הדבקות בה' שנוצרת על ידי לימוד התורה (עי' תולדות יעקב יוסף בהקדמה ובפרשת ויצא; תניא לקו"א ה). כנגדם הדגיש בנפש החיים ד, ב: "לשמה אין פירושו דביקות, כמו שסוברים עתה רוב העולם". לכן אמירת תהלים כתפילה, או חזרה נלהבת פעמים רבות על הלכה אחת, אינן במעלה הגבוהה של לימוד תורה. וכן התעוררות הלב באהבת ה' וביראתו, היא מצוות אהבת ה' ויראתו, ולא תורה (אמנם החלק הלימודי של אהבת ה' ויראתו הוא תורה, ראו נפש החיים ד, ה, ובהערה, ולהלן ב, ח). המשיך בנפש החיים ד, ג: "אבל האמת, כי עניין 'לשמה' פירוש: לשם התורה, והעניין כמו שפירש הרא"ש… (נדרים נא, א)… ודַבֵּר בהן לשמן – כל דבורך ומשאך בדברי תורה – יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול, ולא לקנטר ולהתגאות, עכ"ל…". עוד הוסיף בנפש החיים (ד, י), שאין טעם לכוון בלימוד תורה לשם דבקות, כי הלימוד עצמו הוא שיא הדבקות, וכפי שאמרו (שמו"ר לג, ו): "בנוהג שבעולם אדם לוקח חפץ מן השוק, שמא יכול לקנות בעליו? אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, ואומר להם: כביכול לי אתם לוקחים". ובזוהר (בשלח ס, א): "הקב"ה נקרא תורה… ואין תורה אלא הקב"ה".
כתב מרן הרב קוק (אורות התורה ב, ב): "עניין תורה לשמה – לשם התורה, כי מציאות החכמה הוא רצון הש"י שתהיה בפועל…". כלומר, מטרת לימוד תורה היא שהרעיונות והערכים שבה יתגלו בעולם המחשבה והמעשה. והוסיף (שם ב, ד-ו): "אחד מהדרכים של עסק התורה לשמה, הוא להעשיר את כנסת ישראל בכוחות רוחניים גדולים…". "כשלומדים תורה לשמה, עושים חסד עם כנסת ישראל…". "יסוד תורה לשמה הוא הגברת כוחה של כנסת ישראל…". ועצמוּת כוחה של כנסת ישראל הוא "היות טוב לכל" (אורות ישראל א, ד; שמונה קבצים ד, צח). כתבו בשם האר"י, שעיקר הלימוד לשמה מתבטא בלימוד האמונה, שהיא נשמת התורה (הקדמה לעץ חיים, וכן באורות התורה ב, ב. ועי' להלן ב, ח). עוד הוסיף הראי"ה, שהצמאון של הלומדים לשמה הוא לקַשֵר את כל פרטי התורה והדרכותיה ההלכתיות למגמתה הכללית (אורות התורה ג, ו; ח).