ככל שמידותיו של האדם מתוקנות יותר, כך הוא יכול להבין יותר את התורה. מפני שהתורה היא דבר ה', שניתנה לישראל כדי לתקן את העולם בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, ומי שמתוך מידותיו הטובות נכסף לכך, זוכה לקלוט את התורה. אבל מי שמידותיו רעות, מידותיו הרעות חוסמות את יכולתו להתקשר אל התורה. ובזה התורה מיוחדת ונעלה משאר החכמות, שאת כל שאר החכמות גם אדם מקולקל יכול להבין, ואילו את התורה, מי שמקולקל במידותיו אינו יכול להבין. ורק אם ילמד לשמה, כדי לקיים את התורה ולתקן את מידותיו, יזכה לתקנן בהדרגה, ובתוך כך יתקדם ויתעלה בהבנת התורה.
המידה המזיקה ביותר היא מידת הגאווה. אמרו חכמים (תענית ז, א), שדברי תורה נמשלו למים, שמעניקים חיים לעולם, שנאמר (ישעיהו נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם". ללמדנו, שכשם שהמים מניחים את המקום הגבוה וזורמים למקום נמוך, כך התורה אינה נקלטת במוחם של גסי הרוח והגאוותנים, אלא רק אדם עניו וצנוע פתוח להשפעת התורה. גם תאווֹת גשמיות ותאווַת ממון מקשות על האדם להתקשר כראוי לתורה האלוהית, שהואיל והוא משועבד למגמות חומריות ואנוכיות, קשה לו להבין את עומק דבר ה', שנועד להיטיב לעולם כולו.
הורו חכמים שלא ללמד תורה ל'תלמיד שאינו הגון', כלומר לתלמיד שמידותיו מקולקלות, כגון שמחציף פנים לעבור עבירות בפומבי במקום שכולם רגילים לשומרן, או שהוא גנב או נואף. הזהירו חכמים ואמרו (חולין קלג, א): "כל השונה לתלמיד שאינו הגון – נופל בגיהנם", והרי הוא "כזורק אבן למרקוליס". וזאת מפני ש'תלמיד שאינו הגון' ישתמש לרעה בדברי התורה שילמד, ואף יחטיא את הרבים (מהר"ל ומהרש"א שם). אלא אם ירצה ללמוד, ילמדו אותו תחילה את יסודות המוסר והאמונה שבתורה, ורק לאחר שיתקן את מידותיו – ילמדו אותו תורה (רמב"ם ת"ת ד, א).
אולם אחר הכל, אין להתייאש משום יהודי. אמרו חכמים (ירושלמי חגיגה א, ז), שגם החוטאים ביותר, אם יעסקו בתורה מתוך כבוד לדבר ה', יש לקוות שלבסוף המאור שבה יחזירם למוטב. ועל כן, בימי החורבן היה הקב"ה מוכן לוותר לישראל על חטאי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל "על מאסם בתורה לא וויתר", שאם לא היו מואסים בתורה – המאור שבה היה מחזירם למוטב. אך כיוון שמאסו בתורה, אבדה תקוותם. זהו שנאמר (ירמיהו ט, יא-יב): "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר? וַיֹּאמֶר ה': עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם, וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ". וכן אמרו (איכ"ר פתיחתא ב): "מתוך שהיו מתעסקים בה – המאור שבה היה מחזירם למוטב". לפיכך, הורו חכמים (שם בירושלמי): "לְמַד תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – אתה בא לשמה".[10]
[10]. 'תלמיד שאינו הגון' הוא מי שמידותיו מקולקלות (רמב"ם ת"ת ד, א; מאירי אבות א, ג; ריבב"ן חולין קלג, א). בנוסף, רבים הגדירו 'תלמיד שאינו הגון' – שאינו מתכוון לשמור מצוות (רש"י, ר"י לוניל, נימוקי יוסף לע"ז יט, ב). ונראה שהכוונה בחוצפה, כגון שבמקום שכולם שומרים מצוות מסוימות – הוא מחציף פנים שלא לשומרן. לעומת זאת, כאשר ישנם רבים שאינם שומרים מצוות, כמו בעת החורבן שרבים עבדו ע"ז, אין בכך חוצפה. ואם הוא מכבד את התורה – מצווה ללמדו, שאולי המאור שבה יחזירנו למוטב. העולה מזה, כפי שכתבתי למעלה, שיש לחלק בין מי שמכבד את תורת ה' לזה שאינו מכבד. וכן הורו לגבי הקראים, שאם הם מכבדים את התורה, יש ללמדם (שו"ת ר' אליהו מזרחי נז; וכן עולה מרדב"ז ב, תשצו).
כתב הרמב"ם (ת"ת ד, א), שסתם תלמיד צריך ללמד, ורק אם נודע שאינו הגון – אין ללמדו, אלא יש ללמדו לתקן תחילה את מידותיו, ואח"כ ללמדו תורה. וכ"כ רבים, ומהם: תשב"ץ אבות א, א; טור יו"ד רמו, ז; יש"ש חולין י, יג. בכך שהורו ללמד סתם תלמיד, פסקו כדעת ר' אלעזר בן עזריה (ברכות כז, א), שפתח את שערי בית המדרש לכל. ומה שהורו שלא לדחות בשתי ידיים תלמיד שאינו הגון אלא לתקן את דרכיו ואח"כ ללמדו, הוא כדברי חכמים (סוטה מז, א): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו".
אם אחר הניסיון לתקנו, התלמיד נותר בקלקולו – אין ללמדו, כמבואר למעלה. וכ"כ בשועה"ר (ת"ת ד, ג) בדעה הראשונה, אולם נטה לדעה השנייה, לפיה גם באופן זה יש ללמדו, משום "שהמאור שבה מחזירו למוטב… וכך אמרו חכמי הקבלה, שכל התורה ומצוות שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה, מכל מקום כשיחזור אח"כ בתשובה, בגלגול זה או בגלגול אחר, כמו שנאמר: כי לא ידח ממנו נידח, אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצוות, וחוזרים לקדושה בחזרתו".