אמרו חכמים (ירושלמי פאה ב, ד): "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני". כלומר, כל חידושי התורה האמיתיים המתחדשים לאורך הדורות הם המשך ישיר של הגילוי האלוהי בסיני. וזהו שנאמר (קהלת א, י): "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר: רְאֵה, זֶה חָדָשׁ הוּא! משיבו חברו ואומר לו: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (וכן בשמו"ר י, א). וכך מוכרח שיהיה, שהואיל ומקורה של התורה באור אין-סוף, אין גבול לחידושים היוצאים ממנה על ידי תלמודה, וכדברי חכמים (חגיגה ג, א): "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש".
נמצא אם כן, שלימוד תורה בהבנה נכונה לשם שמיים מקיים את העולם, וחידושי תורה, שנולדים מתוך התעמקות בה או מתוך שאלות שעולות מהחיים בארץ, מפתחים ומקדמים את העולם (נפש החיים ד, יב; יסוד ושורש העבודה ו, ו). וכפי שאמרו חכמים (הקדמת זוהר ד, ב): "כמה יש לו לאדם לעמול בתורה יום ולילה, מפני שהקב"ה מקשיב לקולם של העוסקים בתורה, ובכל מילה שמתחדשת בתורה על ידי אותו העוסק בתורה – עושה רקיע אחד… והוא קורא אותן 'השמים החדשים'… וכל שאר דברי תורה המתחדשים עומדים לפני הקב"ה, ועולים ונעשים ארצות החיים… ונעשה הכל ארץ חדשה… ועל זה כתוב (ישעיהו סו, כב): כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' – עשיתי לא נאמר אלא עֹשֶׂה, שעושה תמיד, אלו החידושים והסודות של התורה. ועל זה כתוב (ישעיהו נא, טז): וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן: עַמִּי אָתָּה… אל תקרי עַמִּי אלא עימי, להיות שותף עימי: מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי… אף אתה כן" (וכן בזוהר ויחי רמג, א; שלח קעג, א).
אמנם רק לחידושים שמכוונים לאמיתתה של תורה יש ערך, שהם החידושים שתלמיד ותיק יכול לומר בפני רבו. אבל חידושים שאינם מכוונים לאמת, שנקראים לעיתים 'פלפולים', משבשים את הלימוד הישר ומחשיכים את אור התורה (מהר"ל, של"ה ועוד. ראו להלן ב, 6).[3]
[3]. החידושים האמיתיים הם ההבנות האמיתיות שיש לכל דבר שבתורה מזוויות שונות ועומקים רבים, וכפי שאמרו חכמים (שבת פח, ב): "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות" (וכן סנהדרין לד, א). ביאר מרן הרב קוק, שבאמת כל אדם שלומד מחדש חידושי תורה, שהואיל ולכל אדם נפש מיוחדת משלו, כל אדם שלומד את התורה, בפגישה המיוחדת שבין נפשו לתורה, מתחדשת הבנה חדשה (אורות התורה ב, א). מעלה מיוחדת ישנה למי שזוכה לחדש חידושים ביום השבת (זוהר שלח קעג, א; פנה"ל שבת ה, ב). מי שאינו רוצה להתפלפל אלא להבין את התורה לאמיתתה, גם כשהוא טועה בתלמודו – יש ללימודו ערך, והוא מקבל על כך שכר (שבת סג, א; שהש"ר ב, ד; מהר"ל הקדמת תפארת ישראל; נתיב התוכחה ג; חיד"א חומת אנך תהילים א).
כדי להדגים עד כמה מצד אחד חידושי התורה הם מחודשים, ומאידך נעוצים בתורה שקיבל משה מסיני, אמרו חכמים (מנחות כט, ב): "בשעה שעלה משה למרום, מְצאוֹ להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך (עבור מי הכתרים הללו)? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין-תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו".