ז – ללמד תורה ולימוד לנערים

[5]. השל"ה (מס' שבועות נר מצוה פב) מבאר שגם רש"י ותוספות מסכימים שמעלת רב שמלמד תלמידים גדולה יותר גם מן התלמוד וגם מן המעשה, שכן המלמד לאחרים כולל בכך גם לימוד וגם מעשה. ולכאורה השאילתות (פרשת לך לך שאילתא ז), חולק וסובר שקיום מצוות על ידי הרב קודם לכך שילמד אחרים. אולם נראה שכוונתו שקיום מצוות שהרב חייב בהן קודם לכך שילמד תורה לאחרים (של"ה שם פה), שאם לא יקיים את מצוותיו, כיצד יחנך אחרים לקיימן? כיוצא בזה למדו כמה ראשונים מדברי חכמים (אבות א, יז): "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", שאם הרב יְלַמֵד ולא יעשה, לא ישמעו תורה מפיו (רבנו יונה, מאירי).

[6]. לכן אין מבטלים לימוד של ילדים עבור לוויית המת, גם כשאין לו כדי צורכו (רא"ש מו"ק ג, סא; מרדכי מו"ק תתפט; שו"ע יו"ד שסא, א). כיוצא בזה מובא בתוספות (קידושין מ, ב): "ויש מפרשים, דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו: למוד תחילה, לפי שאין עם הארץ חסיד. אבל אדם שלמד כבר, המעשה טוב יותר מלימוד". וכ"כ מאירי (ב"ק יז, א). וכן עולה מדברי הירושלמי (פסחים ג, ז), שאמרו 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' כתוכחה כלפי בנו של ר' אבהו, שנשלח ללמוד בטבריה ועסק שם בקבורת מתים (וכ"כ עלי תמר חגיגה א, ז). וכ"כ ציץ אליעזר (ח"ה, אבן יעקב כא), לגבי התנדבות של בני ישיבות. כמו כן, אחת הסיבות להוראת חכמים לדחות את הנישואין לכיוון גיל עשרים, היא כדי שהצעירים יספיקו ללמוד את יסודות התורה לפני שעול הפרנסה ימנע זאת מהם (אבות ה, כא; שועה"ר ת"ת ג, א; ראו פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, ז-ט, 12; וראו להלן ב, 1).