לימוד התורה משמח, שנאמר: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט). וכן אנו אומרים בברכת 'אהבת עולם' בערבית: "ונשמח [ונעלוז] בדברי תלמוד תורתך". שכן בכל עת שאדם זוכה לקלוט דברים נוספים שמעצימים את חיותו הוא שמח. כך בדברים גשמיים, כאשר הוא אוכל ושותה; כך בדברים נפשיים, כאשר הוא זוכה לאהוב; וכך בדברים שכליים, כאשר הוא זוכה להבין דברים נוספים. מעל כל זה לימוד התורה, שקדמה לעולם, שהלומד אותה זוכה להתקשר לשורש חיי העולם, להעצים את חייו ולהבין את ייעודו (עי' מוסר אביך א, ח).
לא זו בלבד, אלא בעת שישראל עוסקים בתורה, "כביכול הקב"ה שמח במעשה ידיו ושמח בעולמות כולם, ושמיים וארץ עומדים בקיומם" (זוהר תרומה קנה, ב), ומתפשטות שמחה והארה בכל העולמות ובכל הברואים (זוהר ויקהל ריז, א; נפש החיים ד, יג-יד).
ככל שאדם לומד יותר לשמה, כלומר, מתוך הבנה שהתורה היא דבר ה' שעל ידו האדם זוכה לתקן את עצמו ואת העולם, ומתוך הזדהות עמוקה עם מטרות התורה – כך לימוד התורה משמח אותו שמחה עמוקה, עליונה ואמיתית יותר. אמנם גם מי שעיקר לימודו בפרטי התורה, ואינו זוכה להבין את מלוא משמעותה, שמחתו בלימוד ובחידושים שעולים לו היא שמחה כשרה וטובה. ובתנאי שהיא מבוססת על האמונה שהוא לומד את דבר ה' המקודש, ובתנאי שחידושיו ישרים ומכוונים לאמיתתה של תורה (אורות התורה ט, י).
כיוון שלימוד התורה משמח, אסור למי שיושב שבעה על אחד משבעת הקרובים ללמוד תורה, זולת בדברים הקשורים לאבלות (מו"ק כא, א; שו"ע יו"ד שפד, א). וכן אסור ללמוד תורה בתשעה באב, זולת בדברים שקשורים לאבלות וצער החורבן (תענית ל, א; שו"ע או"ח תקנד א; פנה"ל זמנים י, י).
ככל שאדם זוכה ללמוד בשמחה, כך הוא זוכה להבין יותר את לימודו (רבנו בחיי בראשית א, כא; מהר"ל דרך חיים אבות ו, ה). ואף יזכה לזכור את תלמודו יותר, שנאמר (תהלים קיט, טז): "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע, לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ" (רד"ק ומלבי"ם שם; רבנו יונה משלי ב, ד). וכן אמרו חכמים (אבות ו, ה), ששמחה היא אחד מהדברים שעל ידם התורה נקנית. בנוסף, ככל שאדם זוכה ללמוד יותר בשמחה, כך קל לו יותר לשקוד על תלמודו (רבנו מנוח תפילה ז, י; שערי קדושה ח"ב שער ד). ואף ילדיו ותלמידיו ירצו ללמוד תורה, אחר שיראו כיצד היא משמחת אותו (לבוש מז, א; הרב קוק במאמר העונג והשמחה).
אמרו חכמים (ע"ז יט, א), שכאשר עומדת בפני הלומד האפשרות ללמוד בכמה נושאים תורניים שכולם חשובים, עדיף שילמד במה שליבו חפץ, שנאמר (תהלים א, ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". שעל ידי כך יזכה ללמוד יותר בשמחה (וראו להלן ב, יא).[11]
[11]. מקורות רבים לשמחה ולנעימות שבדברי תורה, כפי שנאמר לדוגמה (תהלים יט, ט; יא): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם… הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים". וכן כל פרק קיט בתהלים עוסק במעלות התורה, ושהעיסוק בה משמח, לדוגמה (יד): "בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן", וכן (קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב", וכן (קעד): "תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה' וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי". וכן אנו מבקשים בברכת התורה: "והערב נא… את דברי תורתך בפינו…". וכן אמרו (שבת סג, ב), שמשמעות הפסוק (קהלת יא, ט): "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ", היא ב"דברי תורה". ואף הקב"ה כביכול שמֵח בתורה ומשתעשע בה (אדר"נ לא). ואף שאת כל המצוות יש לקיים בשמחה (דברים כח, מז, ורבנו בחיי שם; רמב"ם סוכה ולולב ח, טו; ספר העיקרים ג, לג), השמחה שבלימוד התורה גדולה יותר. וכפי שלמדנו, שאדם המודר הנאה משופר יכול לצאת בשמיעתו ידי מצוות שופר, משום ש'מצוות לאו להנות נתנו', אבל המודר הנאה מספר קודש אינו יכול ללמוד בו (ר"א מן ההר נדרים מח, א; ט"ז יו"ד רכא, מג).
השמחה המשובחת היא מלימוד בהיר שמובן היטב, וממילא נקלט יפה בזיכרון. שנאמר (משלי כב, יח): "כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ". דרשו חכמים (עירובין נד, א): "אימתי דברי תורה נעימים? בזמן שתשמרם בבטנך (שתזכרם), ואימתי תשמרם בבטנך? בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך". וכן למדו זאת שם מעוד פסוקים. וכן כתב מרן הרב קוק (אורות התורה ט, ד): "כפי מה שההלכות הן מבוררות – כך הן משמחות לב עושיהן ומזהיריהן…". ומי שאינו שמח בפרטי ההלכות, יוכל לשמוח בהן אם יקשר אותן אל האור הכללי שבתורה (אורות התורה ט, ח).
אמנם היו מגדולי ישראל שכתבו, שכאשר אדם לומד לשם הנאתו יש בכך חסרון ב'לשמה' (ביאור הגר"א למשלי כג, ג; רוח חיים לר' חיים מוולוז'ין לאבות ג, ט; הקדמת ה'חיי אדם'). ביאר מרן הרב קוק (עין איה שבת ב, קא; קג), שיש לחלק בין שני סוגי שמחה: שמחת הפלפול החיצונית, שיש בה תועלת שהיא מרחיבה את הדעת, ומקרבת את הלב לתורה, אך יש בה חסרון, שהיא עלולה לפגוע ביושר הלימוד, ולכן צריך להיזהר שלא תזיק. לעומת זאת, השמחה העולה מהבנת התורה ומשמעותה, היא שמחה אמיתית וטובה (ראו עוד הקדמת ה'אגלי טל').