ג – מצוות האיש

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ג, א – חובת הפיוס והריצוי שלפני החיבור

עירובין ק, ב: "ואמר רמי בר חמא אמר רב אסי: אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה, שנאמר (משלי יט, ב): וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. ואמר רבי יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה – הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה? – גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב (שם). תניא נמי הכי: גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב – זה הכופה אשתו לדבר מצוה. וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא – זה הבועל ושונה. איני? והאמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה! לא קשיא; כאן – לדעת, כאן – שלא לדעת". לדעת – ברצון אשתו, וכשאינה מתענגת – אינה רוצה.

פסחים מט, ב: "תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני אֲרִי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים". תוספות (שם 'מה'): "פירש ר"ת, דורס ואוכל ואין ממתין עד שתמות, אף עם הארץ אינו ממתין עד שתתפייס". וכ"כ סמ"ג (לאוין קכו).

וכ"כ הרמב"ם (דעות ה, ד): "ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר מעט וישחק עמה כדי שתתישב נפשה". וכ"כ אור זרוע (א, שנז): "אסור לאדם לבוא אל אשתו עד שיפייסנה ותתרצה לו, דדילמא בהא שעתא לא ניחא לה בתשמיש". וכ"כ הראב"ד בשער הקדושה, ומנורת המאור (אלנקאוה, פרק י). וכ"כ אבודרהם (ברכות השחר), שהקשה על פירוש הראב"ד שברכת 'אלוהי נשמה' אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכת המפיל (ושינה לא נחשבת הפסק, שאינה מעשה), "וקשיא לי לדבריו שהרי אי אפשר שלא יקיים מצות עונה, וצריך שיסוח קודם שישמש מטתו, כדאיתא בפרק הרואה (סב, א)".

הרי שהמצווה לפייס ולרצות את אשתו לפני החיבור אינה רק כשהאשה במצב רוח רע או בכעס, אלא גם כשמצב הרוח רגיל, יש לעורר רגשי חיבה ואהבה לקראת החיבור.

ועניין זה מודגש באגרת הקודש לרמב"ן פרק ו: "ועל כן, כל זמן שהאדם מתחבר לאשה, אל יהא בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל ראשך כנגד האשה, ואל תרבה בשיחה בטלה עמה. ולפיכך יש לך להכניסה תחילה בדברים שמושכין את ליבה ומיישבין דעתה ומשמחין אותה, כדי שתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך. תאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון, וקצתם מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות. ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים, ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית (יומא מז, א) שזכתה לז' בנים שכולם שמשו בכהונה גדולה, ושאלוה חכמינו ז"ל במה זכתה, ואמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שער ראשי מימי, וכל זה הפליגה לשאר צניעותה וחסידותה ויושר מעשיה. ויכניס אותה בדברים אלו, מהם אהבים ומהם עגבים, ומהם יראת שמים וצניעות וטוהר מחשבה". [5]

ג, ב – מחמאות ודברי אהבה – מהזוהר

זוהר בראשית ח"א מט, ב, לומד מלינתו של יעקב רמזים לזיווג: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם (בראשית כח, יא), שנטל רשו בקדמיתא. מכאן אוליפנא, דמאן דמתחבר באנתתיה בעי למפגע (מכאן למדנו שמי שמתחבר עם אשתו צריך לבקש ממנה רשות) ולבסמא לה במלין (ולהמתיקה [כלומר, לשמחה] בדברים), ואי לאו – לא יבית לגבה, בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו (ואם לא עשה כן – לא ילון אצלה, כדי שהרצון שלהם יהיה אחד ללא אונס)… וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו (שם), הכא אוליפנא דאפילו יהון למלכא ערסי דדהבא ולבושי יקר למיבת בהו, ומטרוניתא תתקין ליה ערסא ממתקן באבנין, ישבוק דיליה ויבית במה דאיהי תתקין (כאן למדנו שאפילו יהיו למלך מיטות זהב ולבושי כבוד ללון בהם, ואשתו תתקין לו מיטת אבנים, יעזוב את שלו ויישן במה שהתקינה), דכתיב וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

תא חזי: מה כתיב הכא (בראשית ב, כג): וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם וגו'? הא בסימו דמלין לאמשכא עמה חביבותא ולאמשכא לה לרעותיה, לאתערא עמה רחימותא (אלו דברים משמחים להמשיך עמה חיבה ולהמשיך אותה לרצונו, ולעורר עמה אהבה). חמי כמה בסימין אינון מלין כמה מלי דרחימותא אינון (ראה כמה מתוקים דברים אלו, כמה דיבורים אלו מעוררי אהבה הם), עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, בגין לאחזאה לה דאינון חד ולא אית פרודא בינייהו בכלא (כדי להראות לה שהם אחד ואין שום פירוד ביניהם בכל). השתא שרי לשבחא לה (עכשיו מתחיל לשבח אותה), לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, דא היא דלא ישתכח כוותיה (זו היא שאין נמצא כמותה), דא היא יקרא דביתא (זו היא כבודו של הבית), כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, שלימו דכלא (כל הנשים בפניה נחשבות כקוף בפני אדם, אבל לזאת יקרא אשה, שלימה בכל). לְזֹאת ולא לאחרא. כלא הוא מלי רחימותא (דברי אהבה), כמה דאת אמר: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה (משלי לא, כט). עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כד) – כלא לאמשכא לה ברחימו ולאתדבקא בהדה (הכל להמשיכה באהבה ולהתדבק עמה)".

ג, ג – עניין המחמאות והדיבורים המשמחים בחול ובשבת

בתקוני זוהר תיקון כא, נז, א, מבואר ההבדל בין ימי החול לשבת בכמה עניינים, ואחד מהם בענייני החיבור: "אתמר דאם הוה רגיל לשמש ביומא דחולא בקטטה עם אתתיה ובפרודא, לא יזדווג לאתתיה בשבתא אלא בשלמא (נאמר שאם היה רגיל לשמש עם אשתו ביום חול בקטטה ובפירוד, לא יזדווג לאשתו בשבת אלא בשלום). ובגין דא תלמידי חכמים עונתן מליל שבת לליל שבת, וצריך לשנויי שבת מיומא דחולא בכלא (וצריך לשנות שבת מיום חול בכל). ואם אית לון שלמא בכל שית יומין דחולא, יעבדון תוספת בשבתא בפיוסא דא לדא ברחימו סגי (ואם יש להם שלום בכל ששת ימי החול, יעשו תוספת בשבת בפיוס זה לזה באהבה רבה), כגוונא דלעילא דאתמר לגבי שכינתא (כמו בעליונים שנאמר על השכינה): פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי (שיר השירים ה, ב) – בתוספת מלין דפיוסא. כגוונא דא צריך בר נש לפייסא לאתתיה בשבת בתוספת מלין דפיוסא (כמו זה צריך אדם לפייס את אשתו בשבת בתוספת דברי פיוס)…".

ג, ד – נשיקות וחיבור בלא חציצה

עיין זוהר ח"ב רנט, ב, שמזיווג של נשיקות נולדים מלאכים ומקבלים חיוּתם, ומזיווג היסוד נולדות ומתחיות נשמות. "ועל דא קיימין תרין סטרין אלין (שתי בחינות אלו), דא לעילא ודא לתתא, דא לאתזנא לעילא ודא למיזן לתתא, כל חד וחד כדקא חזי ליה".

תיקוני זוהר נח, צב, א: "ובההוא זמנא דאתפשטת מאלין לבושין אתייחדת עם בעלה בקרוב בשרא (ובאותו זמן שמתפשטת מבגדים אלו מתייחדת עם בעלה בקרוב בשר), הדא הוא דכתיב (בראשית ב, כג-כד) עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, דכך דרכא לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר, ודא דבוקא דיחודא דלעילא דלא יהא דבר חוצץ (שכך דרך להתייחד זכר ונקבה בקרוב בשר, וזה דיבוק של יחוד שלמעלה שלא יהא דבר חוצץ)". ויעויין להלן בהרחבות לפרק ג, יב, ט, המשך המאמר.

ג, ה – רמז הנשיקות והחיבוקים כנגד שם הוי"ה

תיקוני זוהר י, כה, ב, בעניין הנישוק והחיבוק: "ובההוא זמנא דמתייחדין יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ (שה"ש א, ב), מאי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ? תרין שפוון דיליה ותרין דילה אינון ארבע גדפין דחיוון (שתי שפתיים שלו ושתים שלה הם ארבע כנפי החיות), דאתמר בהון (יחזקאל א, ו): וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם. וכד אתכלילן תרין אנפין דיליה ותרין דילה, וארבע דרועין דתרוייהו (וכאשר נכללים שני פנים שלו ושניים שלה וארבע זרועות של שניהם), אתמר בהון (שם): וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם. ואינון ארבע אנפין י-ה-ו-ה, ארבע גדפין אדנ-י, בחבורא חדא יאהדונה-י".

ג, ו – הדרכות רב חסדא לבנותיו

שבת קמ, ב: "אמר להו רב חסדא לבנתיה: תיהוי צניעתן באפי גברייכו, לא תיכלון נהמא באפי גברייכו (פעמים תאכל הרבה ותתגנה עליו, רש"י), לא תיכלון ירקא בליליא (מפני ריח הפה, רש"י), לא תיכלון תמרי בליליא, ולא תשתון שיכרא בליליא, ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו. וכי קא קארי אבבא איניש לא תימרון מנו אלא מני. נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה. מרגניתא – אחוי להו, וכורא לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו".

רש"י: "נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה – כשבעליך ממשמש ביך להתאוות ליך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום. מרגניתא אחוין ליה – הדדין המציאו לו, שתתרבה תאותו, ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער, הדר אחוי ליה".

וכ"כ בחידושי הר"ן שבת שם: "והוא רמז להן המרגלית לשדיים והפחם לאותו מקום, ושיהו צנועות שלא להראותן לשום אדם, ושלא יזדקקו מיד לבעליהן עד שיתרבה תאותן ויצטערו עליהן, וכמו שפירש"י ז"ל".

ג, ז – פירושים שונים להדרכת רב חסדא

ויש שלא קיבלו את פירוש רש"י והסבירו הסברים שונים:

ריטב"א שבת קמ, ב: "הא דאמרינן לעיל נקיט מרגניתא בחדא ידא וכובא בחדא ידא. פי', כי פעם אחת רצה ללמד להם מידת הצניעות שהיא טובה, ונטל מרגלית בידו אחת ובידו השנית נתן פחם, והמרגלית הראה להם לאלתר והפחם לא הראה להם, והיו סבורות שהוא דבר חשוב הרבה והיו מצטערות לראותו, וכד אצטערן הדר אחוי להו, להודיעך שהדבר הצנוע אדם מחבבו יותר, והיינו דאמר להו קא חזיתון כמה חביב מאן דצניע, וכן גורסין הגאונים ז"ל, וכן פירשו מקצתם, ורש"י ז"ל אינו גורס כן ואין פירושו מחוור כלל".

מאירי שבת שם: "נקטת מרגניתא בחדא ידא ובורא בחדא ידא, אחוי מרגניתא ובורא ליעכב בידך עד דליצטער והדר אחזי ליה. כלומר, אם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחרת ובעליך שואל בשתיהן, הראי לו המרגלית מיד והצרור לא תראי לו עד שיצערך להראותו, ומתוך שבאה לו ראייתה דרך כוסף אף היא חשובה בעיניו. והוא משל שאף הכעורה שבכעורות, אם עומדת בצניעות ומיקרת עצמה אצל בעלה – אף היא חשובה בעיניו ולא תתגנה לו. ויש מפרשים בדרך אחרת, וזו עיקר". [6]

ג, ח – ליטוף באותו מקום

חידש הלחם משנה (אישות טו, יח), שאסור למשמש (ללטף) באותו מקום. אמנם דחו אותו הפוסקים, וכ"כ ברכי יוסף אה"ע כה, ג (ובספרו פתח עיניים שבת קמ, ב); ספר הקובץ על הרמב"ם שם; הרב קאפח בהגהותיו הל' אישות טו, לח; ועולת יצחק ב, יו"ד קפב, ב. וכן מוכח מפירושי רש"י ור"ן לשבת קמ, ב, שמותר למשמש באותו מקום (כמבואר באות הקודמת). וכן מוכח מבינת אדם הל' נדה כג; ונודע ביהודה קמא אה"ע נב.

וכן עולה בבירור מדעת כל הראשונים שסוברים שהלכה כרבי יוחנן (שחלק על ר' יוחנן בן דהבאי, נדרים כ, א-ב), שאם מותר לנשק באותו מקום, קל וחומר הוא שמותר לנגוע בו (כך דעת הגאונים שהובאו בשטמ"ק נדרים כ, ב; מחזור ויטרי תקכח; אשכול הוצאת אלבק, הל' צניעות דף לד, ב; אגודה נדרים כ, א. וכן משמע מרוב הראשונים שלא הזכירו איסור זה. עיין לקמן יט, ד). ואף לדעת האוסרים לנשק ברור שמותר לנגוע, שאם היה אסור, היה צריך לומר שאסור לנגוע וק"ו שאסור לנשק.

וכך עולה מהרוקח (הל' תשובה יד): "מותר לאדם להתייחד עם אשתו נדה בחדר אחד, כדאמרינן בסנהדרין (לז, א) סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, ובעירובין בפ' הדר, רק לא ידבר עמה דברי תיפלות ולא יחבקנה ולא ימשמשנה ולא ינשקנה ולא יאכל עמה ולא ישתה עמה עד שתטבול במים. ולאחר טבילתה ישמחנה ויחבקנה וינשקנה ויקדש עצמו מתשמיש המטה, ולא ינבל פיו ולא יראה בה דבר מגונה, אך ישעשע במשמושיה ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה, שלא יהרהר באחרת כי אם עליה כי היא אשת חיקו, ויראה לה חיבות ואהבות".

וכ"כ הרב ישראל הכהן (סגולת ישראל ריש פר' תזריע): "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי (שה"ש ב, ו), ר"ל ממשמש באותו מקום כדי שתתאווה היא ותזריע תחילה ותלד זכר, כדתנן (יבמות לד, ב): כל מועכות של בית רבי – תמר שמן. ר"ל של בית רבי למדו מתמר ששלטה בעצמה והזריעה תחילה ויולדה זכרים, אף הם למדו ממנה והיו ממשמשים באותו מקום כדי שיזריעו תחילה ויולידו זכרים".

ויתכן שהלחם משנה החמיר משום 'בל תשקצו', בזמנים שלא יכלו להתרחץ כראוי.


[5]. עוד כתב הב"ח (אה"ע כה, ד): "מדקרא לתשמיש 'מספר' ואין ענין לשון סיפור להבין ממנו תשמיש, אא"כ שנפרש דבשעת תשמיש צריך לספר עמה תחילה בענייני תשמיש, לכך נקרא התשמיש בשם 'מספר'".

[6]. מהר"ל (חידושי אגדות שבת שם) כתב כעיקרון שהביא רש"י, רק פירש שמדובר על הבעילה עצמה ולא ליטוף באותו מקום: "ומה שפירש רש"י על 'מרגניתא אחוי ליה כורא לא אחוי', הפריז המידה, רק פירושו כורא לא אחוי ליה, היינו הגוף לא אחוי ליה דלא לבעול מיד, כי מה שאמר וכורא בחדא ידא היינו הגוף, וכל זה כדי שיזרע הרבה ויהיה הזרע ראוי להוליד".

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן