יג – פגמים בייחוד – בני תשע מידות

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

פגמים בהתייחדות בין בני הזוג

יג, א – בני תשע מידות – פגם בהתייחדות

נדרים כ, ב: "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי (יחזקאל כ, לח) – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה". כלה רבתי א, טז: "מכאן אמרו: עשרה כממזרים ואינם ממזרים, ואלו הן: בני נדה, בני נדוי, בני אמה, בני שנואה, בני אנוסה, בני מפותה, בני גרושת הלב, בני תמורה, בני שכורה, בני ערבוביא. ויש אומרים אף בני חצופה ובני ישינה, והבועל ארוסתו בבית חמיו".

עניין בני תשע מידות הוא שבני הזוג יתייחדו באהבה ובייחוד גמור בגוף, בנפש ובדעת, והפגמים בייחוד ובאהבה יש בהם צד של ניאוף רוחני, ולכן הגדירו אותם בכלה רבתי 'כממזרים ואינם ממזרים'. וכן למדנו בתנחומא נשא ז: "בזמן שהאשה מתיחדת עם בעלה והוא משמש עמה, ולבה לאיש אחר שראתה בדרך – אין לך ניאוף גדול מזה".[26]

וכ"כ הראשונים, שהפגם של בני תשע מידות הוא חוסר הייחוד, האהבה והשמחה בין בני הזוג. כ"כ הטור (אה"ע כה, א) בביאור בני מריבה: "בני מריבה – שהם מתקוטטים יחד בכל פעם, דהוי ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהבה"; וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב): "מפני שהביאה ההיא אינה מתוך אהבה"; וכ"כ הראב"ד (שער הקדושה), בביאור בני שכרות: "בני שכרות, שהוא שכור או שהיא שכורה, ואין בהם כוונת אהבה". וכ"כ הרמב"ם (דעות ה, ד): "ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה יְשֵנָה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם".

כפי הנראה אין חומרתם של כל בני תשע המידות שווה, וכפי שכתב הר"ן על בני אנוסה: "בני אנוסה – גריעי טפי מבני אימה, דבני אימה לא הוי אנוסה ממש, ואנוסה מיירי בשאנסה לגמרי".

יג, ב – תשע או עשר

הגמ' אומרת 'בני תשע מידות' ומונה עשר, ומסביר הר"ן (פי' לנדרים שם) לגבי בני אנוסה ובני אימה: "ומתוך ששני אלו קרובין להיות זה כזה – חשיב להו כחד, דהא רבי לוי אמר תשע מידות ובפרטן אתה מוצא עשר". ויש שלא גרסו בני אנוסה (מאירי, ועיין רי"ץ שמובא בשטמ"ק), ויש שלא גרסו בני אימה (טור).

אבל הרא"ש גרס בני אנוסה ובני אָמָה, כלומר שפחה משוחררת, והסביר המהרש"א לשיטת הרא"ש שלמרות שבפועל יש עשר מידות, נקטו תשע בגלל הסימנים שהם תשע (אסנ"ת משגע"ח). ואכן יש ראשונים שגרסו עשר (אוהל מעוד יא, ב), וכך נמצא בכלה רבתי.

יג, ג – דינים ואזהרות שלא להגיע לפגמים בייחוד

הפגם בייחוד בין איש לאשתו חמור, ועל כן נאמרו דינים ואזהרות כדי להינצל מחסרון בשלימות החיבור:

מועד קטן כג, א: "תנו רבנן: כל שלושים יום לנישואין, מתה אשתו – אסור לישא אשה אחרת, עד שיעברו עליו שלשה רגלים". וכתבו תוס' 'עד' בהסבר השני: "כדי שישא אשה אחרת ולא יהא זכור מן הראשונה, שלא יהא ב' דעות במטה".

פסחים קיב, א-ב: "לא תבשל בקדירה שבישל בה חבירך. מאי ניהו – גרושה בחיי בעלה. דאמר מר: גרוש שנשא גרושה – ארבע דעות במטה". רשב"ם: "ארבע דיעות – בשעת תשמיש זה לבו לאשתו ראשונה וזאת לבעלה הראשון, ותניא: לא ישמש אדם עם אשתו ויתן עיניו באשה אחרת ויהיו בניו קרובין לממזירין הנקראין בני גרושת הלב במסכת נדרים (כ, ב)".

ספר חסידים, אזהרות נוספות לצוואת ר' יהודה החסיד: "אם יש לאדם אשה ומתה – לא ישא אחרת ששמה כשם הראשונה, או אם מת בעל לאשה – לא תקח בעל ששמו כשם הראשון, כי יחשבו אחר הראשון, ואם יהיה הדבר כך, לעולם לא יהיה בטוב או ימות אחד מהרה".

יג, ד – הפגם יכול להיות מכל אחד מבני הזוג

הפגמים יכולים להיות בין מצד האיש ובין מצד האשה, וכפי שכתב הרא"ש: "בני שכרות – אם הוא או היא שכורין ואין כונתם שלימה, ובלא דעת נפש לא טוב". וכ"כ הראב"ד בבני שכרות. וכ"כ הרא"ש גם לגבי בני נידוי, שהאיש או האשה מנודים. וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ט. וכך מוכח גם מבני חצופה שמדובר באשה.

וכך עולה מספר חסידים תקסג: "אם רואה אדם שאשתו ברגזנות וכעס, ואם ישמש עמה בעודו בכעס תדבר כעסים, אף על פי שאין הכעסים עמו אלא על אחר – מוטב שלא ישמש, כי הולד יהיה רע ולא טוב".

בברכי יוסף רמ, ד, כתב שיש אומרים שאחריותה והשפעתה של האשה גדולות יותר: "בא לידי, יד כהה, קובץ ישן נושן כתיבת יד על קלף, ובו פסקי הלכות מרבוואתא קמאי, ומצאתי שם שכתב וז"ל: צריך לכל איש להזהיר לאשתו להיות זריזה ולשמור עצמה מאד, כי הכל מוטל על האשה לשמור ולעשות כפלים יותר מהאיש, כי ארז"ל (ב"ב יז, א): ד' מתו בעטיו של נחש: בנימין ישי וכלאב (ועמרם), והנה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ז): הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וכו', ודרז"ל כי אשת ישי שמה הצללפונית, וישי היה שונא אותה, והיה לו לישי פלגש, פעם אחת באה אשתו של ישי במקום הפלגש בלא ידיעת ישי, ובאותו הלילה נתעברה וילדה ממנו דוד, ודאי דעת הצללפונית היתה על בעלה וכל רעיוניה. ומחשבת ישי לא היתה עליה כלל, כי היה סבור לבא על פלגשו, וכו'. וכן ראיה מיעקב אבינו דכתיב (בראשית כט, כה): וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה, הרי שכל הלילה היה סבור יעקב להיות עם רחל. וכן ראיה מיהודה ותמר שלא היה יודע מי היא והיא יודעת שחמיה הוא, ויצאו ממנה בנים צדיקים, עכ"ל".

עוד למדנו בזוהר (קדושים פא, ב): "רבי יצחק אמר, מה כתיב לעילא – קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא יט, ב), אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד, ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה? – הוי אימא מנוקבא (אדם צריך להתקדש עם אשתו כאחד, וממי השבח גדול יותר בקדושה ההיא? הוי אומר מן הנקבה), בגין כך אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (שם ג)".

יג, ה – הסרת הפגם לשעה

אם בני הזוג יכולים להתייחד באהבה בשעת החיבור, אפילו שיש חשש שאח"כ ימשיכו להתקוטט, ואולי אף ירצו להתגרש, אין בזה פגם של בני תשע מידות. וכ"כ א"א מבוטשאטש רמ, ג: "מה שאמרו חז"ל בני גרושת הלב, מי שיש לו סכסוך עם אשתו אודות הכתובה ועל ידי זה אולי יהיה ביניהם פירוד, מכל מקום נראה שמועיל זה היסח הדעת, שכמו שאהבה תלויה בדבר, בטל דבר בטילה אהבה (אבות ה, טז), כן בשנאה. ובעידנא דלא עסקי בהסכסוך, והם מרוצים באהבה זה לזו, אין להם לדאוג דאגת מחר, וגם אם היא קשה לפניה להסיח דעתה מזה, כל שיודע בנפשו שכעת אין בליבו הרהור על מה שיהיה וכאילו כל מלאכתו עשויה לפניו, בזה יש זכות. וכל שמצדו מסיר כעס או שנאה וחששות שבזה מלבו יש זכות, גם המחמיר בספיקות בזה וגם בדרכי החסידות".

וכך עולה מהראב"ד (שער הקדושה): "השנואה שאמרנו, ששנואה ומרוחקת בשעת תשמיש היא, שהרי לאה אמנו היתה שנואה מפני רחל, ואעפ"כ היה יעקב אבינו נזקק לה, אלא בשעת תשמיש מיהא רצויה היתה לפניו".

יג, ו – בני שנואה – כשאין שנאה עצמית

כתב בשו"ת תורה לשמה עא: "שאלה: אחד שהכריחו אותו לישא אשה אחת שלא היתה נאה בעיניו בצורתה ותוארה, והוכרח לישאנה בעל כרחו מפני הפחד, ואחר נישואין עדיין אינה רצויה בעיניו ותמיד מתנחם בלבו ומצטער על נישואין שלו עמה, ובעל כרחו הוא צריך להיות עמה בדרך כל הארץ מאחר שכבר נשאה. ונסתפקנו אם יש בבניו חשש בני שנואה.

תשובה: מאחר שהוא אינו שונא אותה עצמה ורק שונא ההתחברות שהיה לו עמה בשביל שאינה יפה, ואם לא היתה אשתו לא היה בלבו כלום עליה, וגם באשר הוא שם אינו חפץ ברעתה, שאינו כדרך שונא דעלמא שחפץ ברעת שונאו, והנה בודאי לא מקרי בניה של זו בני שנואה. צא ולמד מיעקב אבינו ע"ה דכתיב (בראשית כט, לא): וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וכן (שם לג): כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, והא ודאי לא היתה שנואה כשאר שנאה דעלמא, ורק היה שונא ההתערבות וההתחברות שהיה לו עמה, אבל אותה עצמה היה אוהב כי יודע שהיא צדקת ולא עשתה לו רעה ח"ו ולמה ישנאנה, ומלת שנואה קאי על ההתחברות שהיה לה עמו… ועם כל זה צריך לדבר על לב האיש הזה ולהוכיחו לעזוב המדה הזאת, שאין ראוי עתה למאוס בה אחר שכבר נשא אותה".

יג, ז – בני נידוי

פירשו ר"ן, רא"ש ומאירי, שמנודה אסור בתשמיש המיטה. אמנם במועד קטן טו, ב, הסתפקו אם מנודה אסור בתשמיש המיטה, והסביר הרא"ם (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב), שהגמ' בנדרים סוברת כשיטה שאוסרת תשמיש המיטה למנודה.

להלכה מנודה מותר בתשמיש המיטה, וכ"כ ש"ך יו"ד שלד, יב, ורוב הפוסקים. וביאר בברכי יוסף או"ח רמ, ג, שהמנודה שהוזכר כאן הוא מנודה שאסרו עליו במפורש גם את תשמיש המיטה, שיש כח ביד בית דין להחמיר, וכ"כ כה"ח או"ח רמ, לב.

ובספר הרב הוסיף ביאור שגם אם לא החמירו בנידוי לאסור גם תשמיש המיטה, כיוון שהרחיקו אותו מהחברה בגלל עוונו, אין מעמדו מאפשר לו חיבור שלם: "ואף שלהלכה אין איסור למנודה לשמש את מיטתו (ש"ך יו"ד שלד, יב), כיוון ששאר העם צריכים לפרוש מהמנודה עד שיתקן את מעשיו, החיבור איתו אינו בדבקות ושמחה כראוי".

הראב"ד כתב פירוש אחר: "בני נדוי, פי' בני נדה, ואף על פי שאין ממזר מן הנדה" (לא עסקנו כאן בגדרי בני נדה).

יג, ח – בני תמורה

פירש הר"ן: "שבא על אחת מנשיו וכסבור שהיא צרתה", וכ"כ הרא"ש. והקשה הראב"ד: "מאחר שהוא שוגג והוא סבור שהיא היא המתכוין אליה, למה נקרא מורד ופושע", ולכן פירש: "שהיה מתכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו". וכ"כ הרא"ם (מובא בשטמ"ק): "סובר שהיא אשת חבירו, ולאיסורא מיהא איכוין".

ולפירוש הר"ן והרא"ש, שואל הראב"ד: "א"כ יש מן השבטים שהן בני תמורה, שהרי יעקב אבינו ע"ה נתכוין לרחל ונזדמנה לו לאה?" ותירץ ב' תירוצים: א. "עדיין לא נִתנה תורה ולא נאסרו בדקדוקי מצוות". ב. "אפשר שלא נתעברה בלילה ההוא". ולמרות שפירשו חכמים (יבמות עו, א) את דברי יעקב על ראובן "רֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מט, ג), שהוא נולד מזרע ראשון שיצא ממנו, אפשר לומר שדבר זה נעשה בהשגחה משמיים לסבב כל לידת השבטים, ולכן אין ביד יעקב פגם. כי הפגם הוא כשאינו נזהר בדעתו להתייחד עם אשתו כראוי (ע"ע זוהר סתרי תורה ויצא קנה, א).

באור החיים הקדוש (בראשית מט, ג) כתב שאכן היה פגם בהתהוות ראובן, ולכן נתגלה בו אחר כך חסרון: "ומעתה נשקיף במעשה יעקב, כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלימה בבחינת הטוב בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה, ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, וכמו שתמצא שחשבו ז"ל (נדרים כ, ב) בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו וידיעתו שלימה, פירוש כי היה חושב ברחל גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל, לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל שלזה יקרא בני תמורה, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור, וצא ולמד מה שיצא מזה כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו, הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים, ואפילו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת נה, ב): כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא, או לצד שעשאו או לצד שראוי ליקרא עליו".

ומעין זה הביא מ"א רמ, ט: "ובספר עשרה מאמרות כתב שמשום זה לא נטלו שבט ראובן חלק בארץ ישראל רק בעבר הירדן". ע"ע שער הציון רמ, ז.

יג, ט – בני שכרות

כתבו הראשונים שהפגם בשכרות שאינם מתחברים מתוך אהבה ותשומת לב אחד לשני, וכ"כ הראב"ד: "בני שכרות – שהוא שכור או שהיא שכורה ואין בהם כוונת אהבה", וכ"כ אוהל מועד (יא, ב). ובר"ן (נדרים כ, ב): "שמתוך שכרותו אינו נותן דעתו על אשתו". והוסיף היראים (מובא בשטמ"ק) עוד טעם: "שכורה – שאם תתקלקל בנידות לא ירגישו".

כתב פרי מגדים (או"ח רמ, א"א יא): "ושכור זה איני יודע כמה, כי ברביעית לא מסתבר לאסור… ומכל מקום מסתברא כאן דווקא שכור ונתבלבל דעתו", וכ"כ מ"ב יח, וכה"ח לו. ולכן אם שתו מעט והתבסמו אין בכך איסור, וכ"כ דרכי טהרה כא, ב, ו.

יג, י – בני ערבוביא

פירש הר"ן: "שבאו עליה כמה בני אדם", והסביר הרא"ם: "שנשאה תוך שלושה חדשים לראשון, לפי שאין זרעו מיוחס אחריו". וכ"כ הרמב"ם איסו"ב כא, יג.

הרא"ש פירש שיש לו כמה נשים ואינו יודע על איזה מהן בא. מעין זה כתב מאירי: "בני ערבוביא, כגון ששותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר". וכ"כ הראב"ד.

יג, יא – בני חצופה

נדרים כ, ב: "אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות… בני חצופה, איני? והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו – הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם, שנאמר (דברים א, יג): הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וכתיב (שם טו): וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם ולא כתיב נבונים, וכתיב (בראשית מט, יד): יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, וכתיב (דה"י א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים! – ההיא דמרציא ארצויי".

רבים פירשו בני חצופה – שתובעתו בפה, ומרצייא ארצויי שמפתה אותו בדברי ריצוי ופיוס מבלי לתבוע בפה, וכ"כ רא"ש, ר"ן, ומאירי בפירושיהם לנדרים, וכ"כ פסקי ריא"ז שם. לכאורה לפי דבריהם, כל סוג של תביעה בפה מגונה ונחשבת מבני תשע מידות.

אמנם ביראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב), כתב: "אבל תובעת בפה להשביע יצרה הואי חצופה". וכ"כ תוס' ישנים (מובא בקובץ שיטות קמאי נדרים שם): "דארצייה ארצויי – אינה מתכוונת כל עיקרה להשביע יצרה, אלא מתכוונת גם לשמח ולהרבות שלומו". הרי שהכל תלוי בכוונתה.

ולרבים הכל תלוי בצורת הדיבור. וכ"כ רבנו אברהם מן ההר (נדרים כ, ב): "אבל תובעתו בפה בחזקה ובקלות ראש, הרי זו כזונה"; רי"ץ (מובא בשטמ"ק לנדרים שם): "אבל תובעת בפה בחזקה ובקלות ראש ועזות פנים ומקפדת בכך, דומה לאשה מנאפת והבנים אינם מהוגנים"; ראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה): "בני חצופה, שהיא תובעתו בפה, הרי היא כזונה ואסור לקיימה" (וכן נראה מהמאירי בעירובין ק, ב). ויתכן שכל הראשונים יסכימו לזה.

וכ"כ הרב בספר: "בני חצופה – שתובעת את בעלה לתשמיש בדרך של חוצפה, גסות וניבול פה, שאין בייחוד זה אהבה אלא סיפוק תאווה בלבד".

עיין לעיל ו, א-ב, על מצוות האשה "מרציא ארצויי קמיה", והנהגת לאה אמנו.

יג, יב – בני ישֵנה

בכלה רבתי א, טז, נאמר שיש מוסיפים גם בני ישנה. וכך הביאו מחזור ויטרי תקכח; או"ז א, שנז; מאירי נדרים כ, א. וכ"כ תוס' נדה יב, א, 'בין', שאסור לבוא על אשתו ישֵנה. וכ"כ הרמב"ם דעות (ה, ד): "ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה יְשֵנה… אלא ברצון שניהם ובשמחתם". וכ"כ הרמב"ן (אגרת הקודש ו): "ואל תהי בועל אותה והיא ישנה, מפני שאין כוונת שניכם אחדות, ואין מחשבתה מוסכמת אל מחשבתך, אבל הוי מעורר אותה ומכניסה בדברים". וכ"כ א"ר רמ, ט; מ"ב כא, ועוד ראשונים ואחרונים (עיין בירור הלכה זילבר, קמא עמ' רעג-רעד).

אמנם זהו רק אם ישנים ממש, אבל אם עייפים מאד או אפילו מנמנמים, מותר לקיים את החיבור, וכן מוכח מהרמב"ם (איסו"ב ד, ט): "הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבוא אינו צריך לשאול לה, אפילו מצאה ישנה – הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה, ואינו חושש שמא נדה היא". וכ"כ ראשונים רבים, ופירשו תוס' נדה יב, א, 'בין': "הכא לא לגמרי בישנה איירי, אלא אינה ערה כל כך שתדע להשיב אם היא טהורה אם לאו". והיינו מנמנמת. וכ"כ ט"ז יו"ד קפד, א; ש"ך קפד, לא; חיד"א (כסא רחמים על מס' כלה ב, ז); דרכי טהרה כא, ב, י, ועוד רבים.

אלא שכמובן זהו מצב של דיעבד. ואפילו מצב של עייפות כבדה, וקל וחומר נמנום, פוגם בעוצמת האהבה שבחיבור, ועל כן חשוב להתכונן כראוי ולהגיע לחיבור מתוך עירנות מרבית. וכן כתבו כמה ראשונים על החשיבות של העירנות לשמחה שבין בני הזוג. כתב המאירי נדה יב, א: "אף על פי שאסור לאדם לשמש מטתו אלא בלילה, כל שרואה עצמו מצד טבעו נאנס בשינה בלילה ואי אפשר לו לרצות או שהיא מצד טבעה נאנסת בשינה בלילה ואינה מתרצית, מותר לו לשמש מטתו ביום בהצנע על הדרכים שהזכרנו, כדי שיהו ביאותיו ברצוי ובחיבה ולא דרך דריסה וטירוף". וכ"כ רש"י נדה יז, א, 'אונס': "מתוך שהוא נאנס בשינה, אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה, ולבו קץ בה והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרים".

יג, יג – מי הם המורדים והפושעים

בפשטות המורדים והפושעים הם הפגמים שמתגלים בילדים, וכן מוכח מכלה רבתי א, טז: "בני נדה, סופן להצטרע; בני נדוי, סופן להנדות מקהל ישראל; בני אמה, סופן שהם מתרחקין מעיקר קדושה; בני שנואה, סופן שהם שונאים את המצות; בני אנוסה, סופן שהן אנוסין; בני מפותה, סופן שמפתין את לבן; בני גרושת הלב, סופן שהן מגרשין כל טוב ומדבקין ברע; בני תמורה, סופן שממירין את ביתם; בני שכורה, שיוצאין בניה כאלו שכורין, כאלו הם שוטים, שנאמר (שמו"א א, יד): וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, ומתרגמינן את משתטיא; בני ערבוביא, סופן שיצאו לתרבות רעה כמו המשומדים; בני חצופה, אלו עזי פנים; בני ישינה, אלו העצלנים; והבועל ארוסתו בבית חמיו, פליגו בה רב ושמואל: חד אמר הולד ממזר, וחד אמר הולד שתוקי". וכ"כ הרמב"ם איסו"ב כא, יג: "כל אלו הבנים הילודים מהן – הן המורדים והפושעים שיסורי הגלות בוררין אותן".

אמנם הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה) הוסיף, שלא רק שהוולד נפגם, אלא גם הפוגם בייחוד נקרא מורד ופושע: "ואם תלד ומחשבתו על אשה אחרת, או שהיתה אנוסה בשעת תשמיש, או שהיו בה אחת מכל המדות האלו שזכרנו, פוגם את הוולד ופוגם את עצמו שהוא נקרא מורד ופושע". וכ"כ הרא"ם (מובא בשטמ"ק): "אלו בני תשע מדות – שמרד ופשע הוא לבא על אשתו שלא כדת ושלא דרך תרבות".

ולפירוש זה נטה הבית יוסף או"ח רמ, ג: "נראה שהוא ז"ל (הראב"ד) מפרש דהא דאמרינן (יחזקאל כ, לח): וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, אלו בני תשע מדות, כלומר אנשי תשע מדות, כלומר שהבועלים באחת מתשע מדות אלו הם מורדים ופושעים. וכן בדין, שוולד אחת מתשע מדות אלו למה פושע מבטן קורא לו על פשע אביו וחטאתו והוא נקי כפים, אם לא שנאמר שכל שהורתו באחת מאלה סופו להיות מורד ופושע".

יג, יד – תיקון של פגם בני תשע מידות

למדנו שיש בבני תשע מידות פגם רוחני, אלא שכמובן ביכולתם לחזור בתשובה ולהעמיק ולתקן הפגם משורשו. וכ"כ הרב בספר: "אמנם ברור שגם לבני 'תשע מידות' יש בחירה, ואם יבחרו בטוב, יזכו לשכר גדול יותר, מפני שהצליחו להתגבר על יצרם ועל הדוגמא השלילית שראו בביתם. אך אם לא יתאמצו לתקן את עצמם, נטייתם לרע תגבר".

וכ"כ מרן הרב קוק (מאורות הראיה, שבועות עמ' רפ), על דוד המלך: "ויש לומר עוד, שמאת ה' היתה זאת שיהיה בן תמורה משפחתו של ישי, אם כן מצד הטבע של האב הוא ח"ו בכלל המורדים והפושעים שיתבררו ולא יבואו לתחייה, אלא שמכל מקום נתונה הבחירה, ודוד ע"ה בצדקתו הגביר גם כן הקדושה, אם כן היה לגמרי בבחירתו כל שלימותו".

יג, טו – פרק המורדים (יחזקאל כ)

מתוך ההקשר בפרק ביחזקאל, אפשר להבין שהפגם שבין האיש לאשתו קשור לפגם של ישראל, שבגדו בה' ועבדו אלילים. ואחר שיסיר ה' את המורדים על ידי הגלות, יקבץ גליותינו ותשוב האמונה להתגלות בישראל.

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים, חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם, אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם. בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם.

וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וָאֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם, וַיִּרְאוּ כָל גִּבְעָה רָמָה וְכָל עֵץ עָבֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם, וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶם… לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים… בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם… וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלוֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים, אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם. כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֱלוֹהִים שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם. בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם. וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֱלוֹהִים".


[26]. וכ"כ עוד ראשונים, שהפגם של בני תשע מידות דומה לניאוף ויש בזה צד של ממזרות רוחנית. וכ"כ ספר חסידים תתשטו: "וגם שלא ישמעו קולם כשמשמשין… פן תשמע אשתו שום איש או הוא אשה ויהרהר אחריהם ויהיו הבנים כממזרים, וכתיב (בראשית ג, טז): וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – ולא אל איש אחר"; סמ"ק רפה: "… כל אלו הבנים כמו ממזרים".
פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן