י – ליל שבת

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

מצוות עונה בשבת

י, א – עונג שבת על ידי קיום מצוות עונה

לעיל (ז, יב) למדנו שאחד הטעמים לעונת תלמידי חכמים בליל שבת הוא משום עונג שבת, וכפי שכתב רש"י (כתובות סב, ב, 'מע"ש'): "שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף". וכ"כ הרמב"ם (שבת ל, יד): "תשמיש המטה מעונג שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מלילי שבת ללילי שבת". וכ"כ שו"ע או"ח רפ, א.

וטעם זה אינו רק לתלמידי חכמים אלא שייך לכולם, ולכן מצווה על כל אחד לענג את השבת על ידי קיום מצוות עונה, וכן מצינו (ב"ק פב, א) שתיקן עזרא אכילת שום בערב שבת: "ושיהו אוכלין שום בערב שבת – משום עונה, דכתיב (תהלים א, ג): אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, ואמר רב יהודה, ואיתימא רב נחמן, ואיתימא רב כהנא, ואיתימא רבי יוחנן: זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. תנו רבנן: חמישה דברים נאמרו בשום: משביע, ומשחין, ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כנים שבבני מעיים; ויש אומרים: מכניס אהבה ומוציא את הקנאה". ובירושלמי מגילה ד, א: "התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה (שהוא מכניס אהבה מתוך שמשמח הלב, ומוציא תאוה להזדקק לאשתו ומצות עונה בלילי שבת, קרבן העדה)".

וכ"כ הרמב"ם (פיהמ"ש נדרים ח, ד), שמצווה לכל אחד לענג את השבת על ידי קיום מצוות עונה: "והיה דרכם לאכל שום בלילי שבתות ובתחילת הלילה, לפי שהיה עוזר להם לתשמיש לפי מאכליהם וארצם. וכבר ידעת שעונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת, נוסף לכך שהשבת עצמו חובה להתענג בו בכל אופן מאופני העונג לכל אדם". וכ"כ הטור או"ח רפ: "ויהא זהיר לקיים עונתו". וכ"כ תוס' יום טוב (כתובות ה, ט).

וכן מוכח ממשנה נדרים סג, ב, שתקנת עזרא לאכול שום בליל שבת נתקנה עבור כל ישראל: "קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת – אינו אסור אלא עד לילי שבת, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשום (מתקנת עזרא, ר"ן)". וכך עולה מדברי רש"י (ב"ק פב, א): "משום עונה – שמצות עונה בלילי שבת כדרב יהודה, והשום מרבה את הזרע כדלקמן". וכ"כ הרא"ש (ב"ק ז, יט): "ושיהו אוכלין שום בערב שבת – דזמן עונה היא בשבת, שנאמר (שמות לא, טז): וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, ראשי תיבות – ביאה". עוד ביארו ב"ח (או"ח רפ, ב) ויעב"ץ (סידור בית יעקב פ"א לזווג של שבת, ב), שיש לפרש וְשָׁמְרוּ – המתנה וציפיה, וכפי שפירשו על הפסוק (בראשית לז, יא) "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר".

י, ב – מעלת קיום מצוות עונה בשבת

כתב בעל הטורים שמות כא, י: "וְעֹנָתָהּ – חסר וי"ו, לומר לך שעיקר עונה בשבת ולא בשאר ששת ימי החול (כתובות סב, ב)".

אלשיך שמות כא י: "וְעֹנָתָהּ – ליל שבת, לעלות אל גן עדן העליון כמדובר, לא יגרע". עיין לעיל ז, יג, מקורות מהזוהר על מעלת קיום מצוות עונה בשבת לתלמידי חכמים.

י, ג – הקדמת הפיוס מערב שבת

כתב הב"ח או"ח רפ, ב: "צריך ליזהר שקודם שיגיע הלילה חייב להראות תוספות חיבה ואהבה עם זוגתו, ואין צריך לומר שלא ירגיל שום קטטה מערב שבת, ואם היה לו עמה איזה קטט – שיפייסנה מקודם שנכנס שבת. וזהו שכתב (הטור): ויהא זהיר לקיים עונתו, דזהירות הוא קודם מעשה, ורצה לומר בזהירות זה שירדוף בינו לבינה אהבה ואחוה כל ערב שבת כדי שלא יגיע שום ביטול לעונת שבת". וכ"כ מ"ב ג.

י, ד – מהזוהר על מעלת הזיווג בשבת

זוהר ח"ג פא, ב: "אמר רבי אבא: מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא, כל מאן דאסתמר מאלין עריין, בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה (כל מי שנשמר מאלו העריות, נעשה ודאי בקדושה. וכל שכן אם מקדש עצמו בקדושת אדונו)". וממשיך שם לבאר שההתקדשות לכלל האנשים, שיקיימו את הזיווג בחצות הלילה או אחר חצות, ולתלמידי חכמים שקמים בחצות ללמוד, זיווגם המקודש בחצות של שבת.

וביאר הרב שיש הפרש בין מצב בו עם ישראל ברובו בגלות והארץ חרבה, שאז רק שבת הוא זמן שניתן להמשיך קדושה, אבל ימי החול שרויים בגלות וטומאה. לבין מצב בו עם ישראל מתחיל לבנות את ארצו, וקדושת השבת מתפשטת לימי המעשה, והשכינה מתגלה גם בימות החול.[22]

בתקוני זוהר תיקון כא, דף נז, א, מבואר ההבדל בין ימי חול לשבת בכמה עניינים, ואחד מהם תשמיש המיטה: "אתמר, דאם הוה רגיל לשמש ביומא דחולא בקטטה עם אתתיה ובפרודא, לא יזדווג לאתתיה בשבתא אלא בשלמא (נאמר שאם היה רגיל לשמש ביום חול בקטטה עם אשתו ובפירוד, לא יזדווג עם אשתו בשבת אלא בשלום). ובגין דא תלמידי חכמים עונתן מליל שבת לליל שבת, וצריך לשנויי שבת מיומא דחולא בכלא (ולכן תלמידי חכמים עונתן מליל שבת לליל שבת, וצריך לשנות שבת מיום חול בַכל). ואם אית לון שלמא בכל שית יומין דחולא, יעבדון תוספת בשבתא בפיוסא דא לדא ברחימו סגי (ואם יש להם שלום בכל ששת ימי החול, יעשו תוספת בשבת בפיוס זה לזה באהבה רבה), כגוונא דלעילא (כמו בעליונים), דאתמר לגבי שכינתא (שה"ש ה, ב): פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי בתוספת מלין דפיוסא (בתוספת דברים של פיוס), כגוונא דא צריך בר נש לפייסא לאתתיה בשבת בתוספת מלין דפיוסא (כך צריך אדם לפייס את אשתו בשבת בתוספת דברים של פיוס)".

י, ה – כשלא רוצים לקיים את העונה בשבת

כתב הרב בספר: "אמנם פעמים שלא נוח לקיים את החיבור בליל שבת, מפני שיש אנשים שעייפים אז מעבודת השבוע או מההכנות לשבת, ובזמן שעייפים קשה לקיים את המצווה בהידור הראוי. וכיוון שעיקר מצוות התורה שהחיבור יתקיים בשמחה, אם אחד מבני הזוג עייף בליל שבת ויתקשה לשמוח אז שמחה שלימה, עדיף שיקיימו את העונה במוצאי שבת או ביום אחר כשלא יהיו עייפים. ואף שגם לפי הזוהר יש מעלה גדולה בקיום העונה בשבת, כיוון שעיקר המצווה שתהיה בשמחה, כאשר בשבת היא תתקיים בפחות שמחה, עדיף לקיימה במוצאי שבת".

וכ"כ באג"מ אה"ע א, קב, שאפשר לדחות את העונה לזמן אחר אפילו בשל סיבה קלה: "אמנם מכל מקום אין זה (העונה בשבת) חיוב כאכילה שלא יהיו רשאין למנוע כשרוצים שניהם מאיזה טעם, אף אם הוא קלוש".


[22]. מעין זה אמרו בזוהר על תלמידי חכמים, שהם כשבת בכל השבוע (רעיא מהימנא צו כט, א-ב): "והכי תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא, אתקריאו שבתות וימים טובים, ולית לון מדילהון, דלאו אינון בעלי מלאכה כשאר עבדין, בנוי דחולין, אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, לענגא לון בכל מיני מאכל ומשתה, ולאוקרא לון בלבושין שפירין, כגוונא דשבת דאתמר ביה (שבת קיט, א) כבדהו בכסות נקיה, כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים, אית למעבד לון". ושימי החול שלהם נקראים שבתות דחול (פר' קרח, רעיא מהימנא קעט, ב): "שמרו דא שכינתא דנטרא לאינון דשמרי שבתות וימים טובים, דבגין כך לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות ויו"ט, ואפילו בשבתות דחול, אלא שאיהו סוגרת ומסוגרת בהון". וכתב ר' צדוק במחשבות חרוץ י: "ובזה (שכל כוחותיו נקיים וטהורים ומבוררים לשם שמים) מקדש גם כל ימי החול שלו, להיות על טהרת הקודש, ומעין קדושת השבת, וזהו ענין שבתות דחול הנזכר בזוהר".
פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן